[1] פי', שעדיין לא הספיק להגביה את המציאה ולזכות בה, והנידון האם מותר לו לומר לנכרי להרים לו את המציאה ולשמור עליה ולטלטלה עמו.

[2] הסתפק בזה רבא, האם כיון שבאה לידו הרי היא ככיסו, ועשו בזה תקנה משום שאין אדם מעמיד את עצמו על ממונו. או כיון שבקל באה לידו ולא טרח בה, מעמיד עצמו, ולא יבוא לחלל שבת עליה גם אם לא נתיר לו ליתנה לנכרי.

[3] אמרו בברייתא: תרומת חרש, ר' יצחק משום ר' אלעזר אומר לא תצא לחולין מפני שהיא ספק, ע"כ. והיינו שיש לנו בכל חרש ספק אם יש לו דעת או אין לו דעת, וא"כ ודאי שעדיף לתת לקטן שלא הגיע עדיין למצות, מאשר לתת לחרש שספק יש בו דעת.

[4] וצדדי המחלוקת, דאולי עדיף שיתן לחרש ולא לקטן - דקטן יבוא לכלל דעת, משא"כ חרש שמסתמא לא יתרפא וישאר חרש לעולם, וא"כ עדיף שלא נרגיל את הקטן במעשה עבירה. או עדיף לתת לקטן מאשר לחרש, כי אם יראו אותו נותן לחרש - יבואו להתיר גם לתת לגדול פיקח.

[5] ומבואר בגמ' שזו היא אחת מי"ח גזירות שגזרו ב"ש וב"ה. ר"ל, שאם יש לו נכרי (או אחת מהאפשרויות הנ"ל), שיעשה אותה ולא יוליך את הכיס בעצמו פחות פחות מד' אמות ברה"ר, כיון שיש לנו לחוש שמא ישכח ויוליך יותר ויעבור על איסור תורה.