[1] ומתוך זה למד אביי שדינו של רב אדא בר אהבה שאמר שמלין לכל קטן ביום השמיני בשבת ממה נפשך, דאם חי הוא (שכלו לו חדשיו) הרי קיים מצוה, ואם לאו - הרי הוא מחתך בבשר בעלמא הוא, ולא עשה איסור, הוא תלוי במחלוקת זו שלת"ק אה"נ חשוב כמת, אולם לר' יוסי בר' יהודה ולר' אלעזר בר' שמעון הוא חשוב כחי - דשחיטתו מטהרתו מטומאת נבלות.

[2] רבא הקשה על אביי, דאם כסברתו שלריב"י וראב"ש הוא חשוב כחי, א"כ ששחיטתו תתירו גם לאכילה (ולמה נחלקו רק לענין טומאת נבילות). ולכן פירש רבא דלכו"ע נחשב כמת, אלא שלריב"י וראב"ש ס"ל שדינו כטרפה, דכמו שמצאנו גבי טריפה ששחיטתה מטהרת אותה מטומאת נבילות ה"נ כאן, ואילו רבנן ס"ל שאינו דומה לטריפה, דטריפה היתה לה שעת הכושר ואפי' טריפה מבטן עכ"פ יש במין הטריפות שהיתה להם שעת הכושר שתועיל להם שחיטה לאכילה, משא"כ כאן בבן ח' אין במין בן ח' שמועלת לו שחיטה להתיר באכילה אכילה.

[3] אכן אם קים לן דכלו לו חדשיו, לכו"ע הוא ולד בר קיימא לכל דבר.

[4] פירש"י, שאחר לידתו לא ראו בו אלא חיות מעט, ובפיהוק בעלמא שפיהק - מת.

[5] ונפ"מ גבי אדם, שפוטר את אמו מן היבום. ובבהמה שלא ראינו בה ריעותא, שאם שחטה בתוך הזמן יכול לאוכלה.

[6] ולכך רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לא רצו לאכול לאכול עיגלא תילתא שנשחט בעבורם, כיון שלא חיכו לו ליום השמיני.

[7] אכן ס"ל לרשב"ג שאפי' בבן ח' אם שהה ל' יום - דינו כחי, דאמרינן בן שביעי הוא ואשתהויי אשתהי. וביארו התוס' שבדבר זה גם רבי מודה לרשב"ג. ובדין זה רבנן חולקים לחומרא על רשב"ג, וס"ל שבבן ח' אפי' אם נשתהה ל' יום לא מהני להחשיבו כחי, (עד שיהא בן עשרים שנה, יבמות דף פ:), וכמבואר כל זה בתוספתא דמכלתין (פט"ז ה"ד). ורבי ס"ל שאם נגמר בצפרניו ושערו, אמרינן אשתהויי אשתהי, וס"ל לתוס' כאן שגם רשב"ג מודה לרבי, ובא לחדש שאם שהה ל' יום מהני להחשיבו כחי אפי' היכא שאין סימנים.

[8] פירש"י שאם תחלוץ מחמת הספק, תהא אסורה עליו מדרבנן, דכהן אסור בחלוצה מדרבנן. וס"ל לרבינא, דאף שבעלמא הלכה כרשב"ג היינו לחומרא ולענין אבילות אפי' לקולא. אולם כאן כדי שלא לאסור אשה על בעלה, פסקנו כחכמים המרובים. אכן תוס' (בד"ה ואם) חולקים על רש"י, וס"ל שאפי' אם תחלוץ לא תאסר על בעלה - דספק חלוצה מותרת לכהן (דכיון שחלוצה דרבנן לא גזרו במקום ספק), אלא שעדיף לנו שלא תחלוץ כדי שלא להוציא לעז על בניה מהכהן שהם בני חלוצה.

[9] ודרשינן מקרא מה' דהזכר דאינו בערך זכר ומ"ואם" נקבה שאינו בערך נקבה, והגם שלר' יהודה צריך קרא לגבי מילה לרבותו, ולכאורה מה צריך לפסוק לרבותו הא פשיטא שהוא בכלל - כל זמן שלא נתמעט, דהא לערכין הוצרכנו למיעוט מיוחד. תירצו התוס' (בד"ה דתניא), דאה"נ אחר שיש מיעוט מערכין לכך הוצרכנו לרבותו עכ"פ למילה.

[10] תיבת "כל" באה לרבות אפי' אנדרוגינוס - דכיון שיש לו אבר זכרות חייב הוא במילה, ומילתו דוחה שבת, אפי' שלדעת ר' יהודה לכל ענין הוא ספק זכר ספק נקבה.