[1] והספק, האם מזה שמצטרף לענין טומאה מהני נמי להתחייב לענין שבת, או דלמא כל לענין שבת כגרוגרת בעינן. וניסתה הגמ' לפשוט שלא מהני, מהא דאמר אבא שאול גבי שתי הלחם ולחם הפנים ששיעורן כגרוגרת לענין הוצאת שבת. ולכאורה, אם נאמר שמה שחשוב לענין טומאה חשוב לענין שבת, א"כ הרי אלה חשובים להפסל ביוצא בכזית, ויהיה חייב בהוצאת שבת כבר בכזית דהרי נפסל ביוצא. ודחתה הגמ', דשאני התם דקדים פסול יוצא לאיסור שבת, דפסול יוצא הוא מיד חוץ לחומת העזרה, ואיסור שבת רק עד שיגיע לרה"ר. ולכן לא מהני פסול יוצא להחשיבו, משא"כ כאן שיתכן שכיון שטומאה ואיסור שבת (שבהנחה) - באים כאחד, כן יועיל להחשיבו.

[2] והביאו התוס' את דברי רש"י בפסחים, שהביא מתורת כהנים דאוכל מקבל טומאה מכל שהוא, אמנם אמר ר"ת דהיא רק אסמכתא. עוד כתבו התוס', דלענין הכשר פירש הרב פור"ת בשם רש"י, דאין אוכל מקבל הכשר בפחות מכביצה.

[3] ופירש"י (בד"ה אי לענין טומאה), דבהכי מיבעי ליה בסוגיא, האם נטמא לטמא אחרים בטומאת אוכלין.