[1] וביארו התוס' (בד"ה הצד), שאינו חייב משום נטילת נשמה על עצם מה שצד את החלזון, דשמא דרך החלזון לפרכס ועי"ז הוא מקרב את מיתת עצמו.

[2] ונחלקו האם יש איסור דישה בדבר שאינו גידולי קרקע, דלרבנן אין דש אלא בגידולי קרקע, וא"כ לא שייך איסור זה בחלזון, ולר' יהודה יש דישה גם שלא בגידולי קרקע.

[3] ולכך מוקי לה את מה שלא הזכירו התנאים איסור נטילת נשמה בשעה שפוצעו - דמיירי שפצעו כשהוא כבר מת, אבל אם פצעו כשהוא חי אה"נ דחייב.

[4] משום שהוא מתעסק אצל נטילת נשמה, דאינו מכוון להורגו אלא רק מכוון להוציא את דמו. והגם דהוא פסיק רישיה שימות, מ"מ לא ניחא ליה שימות, דכמה שהוא חי יותר - כך צבעו צלול יותר. וביאר רש"י, שכל מה שמודה ר"ש בפסיק רישיה, הוא רק במידי דלא איכפת ליה, אבל במידי דלא ניחא ליה אינו מודה. אכן התוס' (בד"ה טפי) חולקים על ביאור זה, וס"ל שגם באופן זה מודה ר"ש, וכאן שאני דחשיב מלאכה שאין צריכה לגופה.

[5] ומה שאמר רב "משום צובע" - כוונתו אף משום צובע, אבל ודאי שיש בכל שוחט נטילת נשמה. ומה ששאלה הגמ' בלשון "משום מאי חייב", פירש"י (בד"ה שוחט משום מאי מיחייב), דכוונתה לשאול מה נוסף באיסור שוחט שהיה במשכן על כל דרך אחרת של הריגה שלא יוצא בה דם, כגון בחניקה, דהא לכאורה בעורות אלים למשכן לא היו צריכים דוקא לשחוט ויכלו לחונקם, וא"כ מה טעם נקטה המשנה דוקא שוחט. ועל זה תירצה הגמ', שבא לאשמועינן שבשוחט יש גם איסור צובע. והוקשה לתוס' (בד"ה שוחט) על זה, דלא יתכן לומר שבא לאשמועינן איסור צובע שהיה בשחיטה, דהרי איסור צובע מפורש בפני עצמו במשנתנו. ולכן פירשו תוס', שבא לאשמועינן דוקא בשוחט דעלמא, ולומר שמלבד שיש בו איסור נטילת נשמה יש בו גם איסור צובע.

[6] וביאר רב, דמיירי בשוחט על מנת למכור, שנוח לו שיצבע בית השחיטה בדם כדי שיראו אנשים שנשחטה היום ויבואו לקנות. [ברבינו חננאל פירש, שידעו שנשחטה כהלכה, ולא מתה מאליה].

[7] רש"י פירש את חידוש של ר' אחא בר' חנינא בשף את הקרקע. ולתוס' הוקשה, דהרי נתבאר לעיל (דף עג:), דבקרקע הבית חייב משום בונה, ובשדה חייב משום חורש, אבח משום ממחק לא שייך בזה. ולכן פירשו התוס' אחר וכדלהלן.

[8] וזה הוא המקרה של המשנה שחייב על העור משום ממחק. והראשונים מבארים שזו הסיבה שלא פירש כן רש"י גם כאן, דמשמע בגמ' שר' אחא בא לומר חידוש יותר מהמשנה, ולא לומר את דין המשנה שוב, (וע' ר"ן שעשה מזה קושיא על תוס', וע' הערה הבאה).

[9] וביאר בקרבן נתנאל (אות פ'), דמשנתנו מיירי לענין מחליק את העור מהשיער שעליו, ואילו כאן מיירי במחליק את העור בעצמו.

[10] ודוקא באופן שמחק לדוגמא את אות א' ויכול לכתוב שם שני אלפי"ן בינוניים, דאל"כ בכל אות שימחוק יכול לכתוב שתי יודי"ן קטנים שם. - חידושי הר"ן.

[11] ס"ל שלא היו מצניעים אותו לחתול, כיון שהוא מחליש לאדם שהחתול אוכל מדמו (ע' נדה יז. תוד"ה שורפן). ובספר טל תורה הביא לבאר להפך, שהחתול מתחלש אם אוכל דם נדה.

[12] מפירש"י בסוגיין מבואר שלאו דוקא המצניע עצמו אלא כל אדם, מלבד איש עשיר שאין חשוב לו דבר זה להצנעה. וביארו התוס' (בד"ה הא), דמה שמבואר ברש"י לקמן (דף עו: בד"ה ולא נאמרו), שדוקא מיירי על המצניע עצמו, הוא באופן שהמצניע עשיר, דאז רק אם הוא עצמו הצניע מתחייב בהצנעתו לר"ש.

[13] להנ"ל בהערה הקודמת, מיירי בבני אדם עשירים - שאין רגילים להצניע. אולם בשאר בני אדם שרגילים להצניע דברים כאלו, דינם כהמצניע עצמו.