[1] רבא מתרץ דמשנתנו מדברת באשה דוקא, ולכן יש חילוק בין יש עליה חותם לאין עליה חותם, והמשנה בכלים שלא חילקה, מדברת "לצדדים" דהיינו בין באיש ובין של אשה, ובאיש תכשיט שלו הוא טבעת עם חותם, ובאשה תכשיט שלה היא טבעת בלא חותם. והגם ששם פתחה המשנה בלשון "תכשיטי נשים", מ"מ הסיפא מדברת גם על תכשיטי אנשים.

[2] ביארו התוס' (בד"ה רב), דרב נחמן וכן רבא (- לענין מדוע טמאה הטבעת בין יש עליה חותם ובין לא), סבירא להו כר' נחמיה, ולכך טבעת שיש עליה חותם טמאה כי העיקר הוא החותם - וטמאה משום דהוי תכשיט של איש, או מטעם דהוי כלי מעשה, (פי', דאפי' אם אינה תכשיט כלל, מ"מ היא תשמיש אדם לחתום בה חותמות). ובטבעת שאין עליה חותם ג"כ טמא לר' נחמיה, דכיון שאם אין חותם ודאי אזלינן בתר הטבעת, וטמאה משום תכשיט (דכלי מעשה לא שייך בה) ומיירי בתכשיט של אשה. ולפ"ז לכו"ע לצדדים קתני, ר"ל שהמשנה בכלים מיירי, בכשיש לה חותם בשל איש, ובכשאין לה חותם בשל אשה.

[3] דהיינו מצד אחד של המחט יש לה טס זהב, והוא תכשיט שמניחתו כנגד פדחתה. ויש למחט זו עוד תשמיש בצד השני, דהיינו בעוקצה, דבזה משתמשת בחול לחלוק בה את שערה.

[4] השיב אביי על דברי רב יוסף, דכיון שאוגרת בה את שערותיה, אין לנו לחוש שמא תשלפנו להראות לחברתה, דהרי ע"י זה יתגלו שערותיה. וכמו שמצינו לגבי בירית - שאינה שולפת אותו, כיון שעי"ז יפלו גרביה מעל שוקיה ויתגלה בשרה. ותוס' (בד"ה ותהוי) הקשו על פירש"י, דהרי כבלים ג"כ עשוים לצניעות, ובכל אופן חיישינן שמא תראה אותם, ועוד מדוע הזכירה הגמ' את טהרת הבירית. ולכן פירשו הם, דהלימוד הוא מזה שבירית היא טהורה - ש"מ שאינה תכשיט אלא משמשת את בתי שוקיה, ולכך מותר לצאת בה בשבת, וה"ה במחט זו שהיא כטבעת הכלים [לפי שיטתם (בד"ה הואיל) שפירשו שלא מסובבת את השערות שלה סביב המחט, אלא המחט נועדה לדחוק את השבכה כדי שלא יפלו שערותיה], תהיה מותרת דאינה תכשיט.

[5] והגם שאמר ר' נהוראי בלשון: "חמש מותר שבע אסור", ולכאורה יש סתירה מרישא לסיפא מה הדין בשש, תירץ בחידושי הר"ן דכיון שלעולם נותנים בסנדל מסמרות במספר אי-זוגי, דנותנים מסמר מול מסמר בצדדים ועוד אחד בשביל תרסיותיו, א"כ אין נפ"מ לענין שש. וע"ע בשפת אמת.

[6] אפי' שלא יוצא עמו לרה"י, אלא הולך עמו מחדר לחדר תוך ביתו, ואפי' ממטה למטה באותו חדר עצמו ג"כ אסור.

[7] פי', שנשתברו המסמרים, אבל רואים עדין לחלקם בתוך העץ של הסנדל, בזה יש להתיר אפי' טובא, דכיון שניכר שאינו כברייתו שהיה בתחילה - לכן התירו בו היות שלא גזרו בו אלא כמעין המאורע שהיה.

[8] כיון שלא ניכר רישומם, הרי הוא כתחילת סנדל שלא הותר בו יותר מדלהלן. - כן ביאר רש"י בשם רבו לוי"ה. אכן בשם חברו של רבו, כתב רש"י דס"ל לפרש איפכא. ור"ל, שבנגממו, כיון שנמצא עדיין המסמר ומחזיק קצת לא התירו אלא ארבע או חמש ולרבי שבע. ואילו בנעקרו לגמרי יש להתיר יותר - כל שנשרו רובם, כיון שבאמיתות נשתנה ביותר ממה שהיה המעשה שגזרו עליו. - וכן פירש הריטב"א, ע"ש.