[1] ותוס' (בד"ה ולימא) הוסיפו, שהחשש שמתוך שבהול על ממונו יבוא לכבות. עוד הקשו, דא"כ היה לתנא לומר שגם אין מדליקין בו בחול מפני הסכנה - וכדין נפט לבן. ונשארו בקושיא. ובתוס' הרא"ש כתב, שאינו עף כ"כ כמו נפט לבן, ולכך חששו דוקא בשבת אפי' לקצת סכנה שלא ידליק בו, אבל לא בחול.

[2] כן ביארו התוס' (בד"ה חדא), והוקשה להם, דא"כ למה היו צריכים לומר טעמים אחרים.

[3] ובאמת בסוגיין נאמר טעם זה גבי טבל טמא, ולמד רש"י דכ"ש טבל טהור שאין בו אלא משעת הרמה ואילך, ולכן אסור להדליק בו. אכן התוס' (בד"ה אין) ס"ל שאין כאן כ"ש - אלא ה"ה. עוד הוסיפו תוס', דכל מה שנאסר הוא רק הנאה של כילוי - אבל שאר הנאות שאינן של כילוי מותר.

[4] וכן אמר סומכוס, אין מדליקין ביוצא מן הבשר חוץ משמן דגים, והקשתה הגמ' דא"כ דבריו הם כדברי ת"ק (דהיינו ר' יוחנן בן נורי), שג"כ התיר להדליק בשמן דגים, ואמרה, דהנפ"מ ביניהם הוא דינו של רב ברונא שאמר שאפשר להוסיף שמן כל שהוא, ולא מסיימי מה שיטת כל אחד, וע' טבלא הבאה.

[5] ולרש"י יוצא, שהגם שנחלקו בדינו של רב ברונא, מ"מ אף אחד לא סובר כמותו. והטעם, דרש"י ס"ל ששמן דגים הוא קרבי דגים, ובקרבי דגים ס"ל לרב ברונא דבעינן תוספת כל שהוא דוקא, וא"כ התנאים כאן שחילקו בין שמן דגים לחלב, ס"ל או שבשמן דגים מהני לתת בו שמן כל שהו ובחלב מהותך לא מהני מידי, או שבשמן דגים לא צריך לתת כלום, ובחלב מהותך מהני שמן כל שהו. וא"כ שניהם דלא כרב ברונא דס"ל שבין בשמן דגים ובין בחלב מהותך נותן שמן כל שהו. אולם תוס' פירשו, שרב ברונא מודה בשמן דגים דלא בעי כלום, דלא מיירי בקרבי דגים אלא בשמן מעינו של דג, וא"כ המ"ד דס"ל שבשמן דגים לא בעי כלום ובחלב מהותך בעי שמן כל שהו - הוא ס"ל כרב ברונא.

[6] אולם לענין נגעים, הדבר מפורש בפרשה, שדוקא צמר ופשתים מטמאים בנגעים ולא דבר אחר. ובענין נגעים נתחדש יותר, שאפי' פקעיות של שתי וערב גם מקבלות טומאת נגעים.

[7] הקשו התוס' (בד"ה רבי), דא"כ למה אמר רשב"א דכל היוצא מן העץ (וה"ה שאר בגדים - רש"י), אין בו משום שלש על שלש אצבעות, שיאמר חידוש יותר גדול, שאין בו גם משום שלשה על שלשה טפחים. ותירץ הרב פורת, שבא לחדש שבפשתן אפי' בשלש על שלש אצבעות טמא.

[8] לשון הפסוק (ויקרא יג:מז): "וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים" - ודרשינן מתיבת "וְהַבֶּגֶד" שבא לרבות אפי' בג' על ג'.

[9] הקשו התוס' על פירש"י, דאיך נלמד זאת מהק"ו, הרי הגמ' אמרה שאפשר ללמוד משתי וערב (הראוי לעשירים ועניים) רק לדין שלשה על שלשה טפחים שראוי לעשירים ולעניים, אבל אי אפשר ללמוד מזה לג' על ג' אצבעות שאינו ראוי אלא לעניים. ולכן פירשו הם, שמזה שהוצרכנו למיעוט צמר ופשתים, על כרחך שבצמר ופשתים עצמם יש דין ג' על ג' אצבעות, דאל"כ ממה בא למעט, דהא בג' על ג' טפחים ס"ל השתא לרבות גם בשאר בגדים.