[1] ס"ל דבכל גוונא נעשה האוכל כמאכל, והטעם הוא דזימנין אכיל אוכלין טמאים, ותוך כדי אכילתו יצטרך למשקים כדי להעביר את אכילתו וישתה משקים של תרומה - ויטמאו בפיו, ולכן גזרו עליו בראשון ושני, כדי שיהא זכור לא לגעת במשקים של תרומה. ואף שגם באוכל ראשון מספיק היה לגזור עליו שני - דהא גם אדם שני לא נוגע בתרומה, מ"מ ס"ל לר' אליעזר לגמרי להשוות את האוכל למאכל.

[2] פי', דאם נגע בתרומה לא פסלה.

[3] דהמשקים נטמאים בראשון מחמת השרץ שהוא אב, ומטמאים לאוכלים להיות שני, ופוסלים תרומה להיות שלישי.

[4] דגזרו חכמים על משקים שנגעו בסתם ידים (שהם שניות) - להיות תחילה (-ראשון לטומאה), וכיון שהמשקים נעשו תחילה - ממילא אוכלים שנגעו במשקים הם שני לטומאה, ותרומה הנוגעת בהם נפסלת. אבל מדאורייתא, משקין שנגעו בסתם ידים - אינם טמאים כלל, אלא שגזרו בנגיעת משקים בסתם ידים אטו משקים שנגעו בשרץ.

[5] והגם שהמשקים טמאים מדאורייתא להיות ראשון לטמאה, מ"מ מה"ת אינם מטמאים כלים, דאין ראשון עושה שני בכלי, מ"מ גזרו על הכלים האלה שיהיו טמאים (בשני לטומאה לפסול תרומה), משום שיש משקים דזב שהם אב הטומאה (כגון: רוקו זובו ומי רגלין - מעינות הזב) - והם מטמאים גם לכלים, לכן גזרו על כל משקים טמאים - אפי' בטמאים רק מחמת שרץ (וה"ה אפי' משקין הבאין מחמת ידים - תוד"ה אלא) שיטמאו את הכלי, לענין שאם יגע הכלי בתרומה הו א יפסול לתרומה.