[1] ובאופן שנטמאו הם תחילה ואח"כ נטמא הגוף, כן העמידו תוס' בא"נ האחרון שבזה קאי הקרא דמתו בו כי יחללוהו לפטור בתרומה, ובזה נחלקו בקדשים ר' יוסי ורבנן, אולם אם נטמא הגוף ואח"כ נטמא הקדש או התרומה, חייב כרת בקדשים ומיתה בתרומה, כיון שחל איסורו עליהם קודם שנטמאו.

[2] בתרומה אין מחלוקת שפטור, כיון שיש גזה"כ דמתו בו כי יחללוהו, יצאה תרומה טמאה שכבר היא מחוללת ועומדת.

[3] והטעם, דס"ל שכיון שאכל ככר טמא אין לזה דין קדש. אולם בטמא שאוכל את הטהור מודה ר' יוסי שחייב, ויתכן באופן שלא טמאהו באכילתו וכגון שתחב לו חבירו בבית הבליעה, אלא שידעו רבנן שר' יוסי לא מדבר באופן הזה, ולכך הקשו לו שאף טמא שאכל את הטהור כגון שנגע בו טמאו.

[4] כן הסיקו תוס', ואף שצידדו לומר למעט מקרא דמתו בו, בו ולא בטבול יום, דחו לזה - דלא יתכן, שהרי כל מה שבקדש הוא במיתה הוא מכח שילפינן חילול חילול מתרומה, וא"כ איך יתכן שבתרומה עצמה לא יהיה טבול יום במיתה.