[1] ר"ל כגון שזה הביא שני עדים שהיתה הקרקע של אבותיו ואכל בה שני חזקה, וגם השני הביא שני עדים שהיתה זו הקרקע של אבותיו ואכל בה שני חזקה, דהגם שהם שני עדויות, מ"מ היות שהם בקרקע אחת, מודה רבא שאפי' בהכחשה נפסל כבר מהעדות הראשונה.

[2] והא דאמרינן דרבא ס"ל כרב חסדא שאומר בהדי סהדי שקרי למה לי, ועדים שהוכחשו כולם פסולים, היינו דוקא ללישנא השניה שבכאן שטעמו של רבא משום פסידא דלקוחות, אבל ללשון הראשון דחידוש הוא, איה"נ שבהכשה הם כשרים, ובהזמה שפסולים הוא רק מחמת הגזה"כ המחדשת פסול בהזמה.

[3] אולם התי' השני חולק, וס"ל שאיה"נ בהכחשה כולם פסולים, אמנם כאן בהזמה נתחדש שהמזימים כשרים ולא נפסלים מחמת שהם מוכחשים מהראשונים. והיות דאיכא חידוש בהזמה, לא ילפינן אפי' לפסול את הראשונים למפרע אלא משעת הזמה.

[4] ופירש"י בד"ה תרי בחד, שעל כל אחד מהעדים באו שני עדים ואמרו עמנו הייתה (כצ"ל - חכמת מנוח). אולם תוס' ד"ה דאסהידו חולק, וס"ל שבכה"ג הרי שניהם (המוזמים) אומרים שלא היו עם העדים המזימים ותרי כמאה, ואכתי חידוש הוא להאמין למזימים. ולכן העמיד ר"ת שמיירי באופן שמזימים רק לעד אחד, ובאופן שאין השני שעמו מסייע לו ולכן לא הוי חדוש, ועי' היטב בתוס' הרא"ש ובמהרש"א.

[5] וכאן נחלקו אביי ורבא, דלאביי ה"ה במומר להכעיס פסול לעדות, ורבא ס"ל שדוקא עד זומם שהוא רע לשמים ורע לבריות בזה פסל ר"מ אפי' מקולא לחומרא, אבל במומר שאוכל נבילות להכעיס שהוא רק רע לשמים אינו פסול.