[1] כתבו התוס' (בד"ה על), דאפי' למ"ד בב"מ (דף יב:) דגדול וסמוך על שולחן אביו נחשב כקטן, לענין פסח גם גדול כזה יכול למחות, ואי אפשר להמנות אותו על הפסח שלא מדעתו.

[2] דכיון שהאדונים מקפידים שלא יהנה חלקם מהאדון האחר, לכן אין האחד יכול להמנות אותו על שלו מחמת קפידת חברו, וממילא לא נחשב מינוי ולא יכול לאכול. אכן כשאינם מקפידים אחד על השני, יכול לאכול מאיזה שירצה (ולמ"ד דאין ברירה באופן שנתרצה כבר בשעת שחיטה אצל מי יאכל), כי המינוי שמינו אותו חשוב מינוי.

[3] דהיינו קודם שחזרו ב"ה להורות כב"ש וסברו שחציו עבד וחציו בן חורין אין כופין את רבו לשחררו, אלא עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד. וכיון שכן, אין כח לחלק בין חורין שבו למשוך את החלק עבדות שבו ולעשות פסח לעצמו, וגם לאדון אין כח למשוך ע"י חלק עבדות את החלק בין חורין - ולכן אינו אוכל.

[4] שתקנו לכפות את רבו לשחררו, וכיון שכן כבר עכשיו אפי' קודם שהשתחרר - חלק הבן חורין שבו חזק ואלים ומושך אחריו את החלק עבדות ויכול לאכול משל עצמו.

[5] דכיון שלא פירש להדיא מה רוצה, ודאי סמך דעתו על מה שיעשה העבד.

[6] והטעם משום שאין נמנים על שני פסחים כאחד, והעבד הימנה את רבו על שני פסחים ואין ברירה לומר שאותו שרוצה בו עכשיו הוא זה שנשחט לשמו. אכן במלך ומלכה שיש להם רוב מעדנים ואין מקפידים מה ישחטו להם - כיון שיש להם מעדנים אחרים, וסומכים על העבד, באופן זה יאכלו מהראשון.

[7] ופטורים מלעשות פסח שני, וכפי שיתבאר להלן.

[8] כיון שבאמת פסחים אלו שניהם כשרים, וקמי שמיא גליא איזה פסח שייך למי, ולא הוי פסול בגוף הקרבן.

[9] דזריקת הדם של כולם היתה בפסול, כיון שלא היתה ראויה להאכיל את הבשר מחמת שיש לנו ספק של מי נפסל.