[1] וכיון שכן, אף שקדשים קלים נאכלים בכל ירושלים, מ"מ אינם נאכלים בגגים ובעליות. וכן לענין העזרה, לענין קדשי קדשים שנאכלים בעזרה, אינם נאכלים בגגים ועליות.

[2] הכי תנן בכלים (פי"ז מ"ט) "שתי אמות היה בשושן הבירה" וכו', היינו שני קנים למדה שהיו אחד באורך אמה וחצי אצבע ואחד באורך אמה ואצבע, שהיו מונחים בלשכה הבנויה מעל השער המזרחי של הר הבית, שעליו היתה חקוקה צורת שושן הבירה (כדי שיזכרו שנתן להם מלך פרס רשות לבנות הבית). וכמו שהיו מונחים על שער זה קנים אלו למדידה, כן היו מונחים כלי בנין על גג ההיכל לשומרם שם (תוד"ה לא), ונתקדש הגג לענין קדושה זו להניח שם כלי קודש, אבל לא לענין לאכול שם ק"ק.

[3] דכן ילפינן מקרא (דברי הימים א', כח:יא) "ויתן דויד לשלמה בנו את תבנית האולם וגו' ועליותיו" וגו'.

[4] כגון שהתחיל את אכילתו במקום אחד, האם יכול להמשיך את אכילתו מאותו פסח במקום אחר.

[5] וגם רשאים להפוך פניהם זה מזה, ואינם צריכים להסב אלו אל אלו כדי שיראו כחבורה אחת. ובגמ' יליף לה ר' יהודה מדכתיב (שמות יב:ז) "על הבתים אשר יאכלו אותו בהם" ומבואר שפסח אחד יכול להאכל בבתים רבים לכמה חבורות, וא"כ ודאי שאפשר ששני חבורות יאכלו אותו בבית אחד וכל אחד מיסב לצד אחר.

[6] דכתיב (שמות יב:מו) "בבית אחד יאכל", ודורש ר' יהודה "אם למסורת", דהיינו שיש לנו לדרוש את הפסוק כמו שהוא נכתב - "יֹאכַל", ולמדנו שהיחיד האוכל אותו צריך לאכול אותו במקום אחד, ולא יכול לעבור ממקום למקום.

[7] דכתיב (שם) "בבית אחד יאכל", ודורש ר' שמעון "אם למקרא", דהיינו שיש לנו לדרוש את הפסוק כמו שהוא נקרא - "יאכֵל", וכיון שכן הפסוק קאי על הקרבן עצמו, ומלמד שעיקרו של הפסח צריך להאכל דוקא בבית אחד - דהיינו בחבורה אחת.

[8] ר"ש דורש את הפסוק (שמות יב:ז) "על הבתים אשר יאכלו אותו בהם" - על כל יחיד ויחיד, לומר שיכול לאכול את הפסח בשני מקומות (וחולק על ר' יהודה שהעמיד את הפסוק הזה דוקא גבי חבורות).

[9] שמתיר לשני חבורות לאכול מפסח אחד, אבל אוסר לאדם או לחבורה לאכול בשתי מקומות.

[10] שאוסר לשני חבורות לאכול מפסח אחד, אבל מתיר לאדם או לחבורה לאכול בשתי מקומות.

[11] כלומר, לא יכול השמש לומר שאינו רוצה לשמש אותם עד שיבואו כולם, ואומר כן כדי למעט בטירחתו שבפעם אחת משמש להרבה אנשים. ומטעם, דכיון שהם ראוים לזימון צריך לשמשם. אולם אם הם פחות משלשה שאינם ראוים לזימון אין היחידים מבני החבורה שהקדימו יכולים לתבוע מהשמש לשמשם, אלא ישמשם כשיבואו כולם.

[12] שלא כמו בשעת הכניסה שאין השמש צריך לשמש ליחיד, כאן אם כבר סעדו ויצאו מקצתן אפי' נשאר רק אחד חייב השמש להמשיך לשמשו. אכן אמר רבה "והוא דעייל בעידנא דרגילי למיעל אינשי", פי', שלא מאריך בסעודתו יותר מדאי. וכן בתנאי "דרגש בהו דיילא", כלומר שהודיעו לשמש מתחילה שכן דרכם לעשות לצאת אחד אחד ושישארו יחידים. אכן רבינא חולק בדין זה וסובר שאחרון צריך להוסיף דמים, ואין הלכה כמותו.

[13] אכן מתנה הגמ' שמה שיכולים השלשה להתחיל לאכול ולא להמתין לשאר החברים, הוא באופן ששיגרו את השמש לחפש אחריהם ולא מצאם. אבל פחות משלשה גם אם שיגר את השמש וכנ"ל אסור לו להתחיל לאכול.

[14] כלומר אם כבר היו מקובצים ושוב יצאו חלקם לבחוץ, ושיגר את השמש אחריהם ולא מצאם, מותר אפי' לאחד לאכול.