[1] וזה הטעם בברייתא שלכתחילה פסול, ואמרה: "נטמא בשר או שנפסל או שיצא חוץ לקלעים ר' יהושע אומר לא יזרק ומודה ר' יהושע שאם זרק הורצה".

[2] לפירש"י הגמ' עתה חוזרת בה מההנחה שאמרה בתחילה שכו"ע ס"ל שטומאה דחויה בציבור, וממילא צריך ריצוי ציץ, ועל זה קשה דהרי לר' יהושע אין הציץ מרצה על אכילות וכשאין בשר אי אפשר לזרוק את הדם. אלא סוברת הגמ' עתה ש"טומאה הותרה בציבור" וכיון שכן לא צריך ריצוי ציץ, ויש כאן בשר ודם ושפיר זורק את הדם.

[3] תוס' הקשו על פירש"י, שהגמ' לא אמרה כאן, בלשון: "אלא קסבר ר' יהושע טומאה הותרה בציבור", וא"כ לא משמע שחזרה בה מההנחה שלכו"ע טומאה דחויה בציבור. לכן פירשו תוס', שלכו"ע "טומאה דחויה בציבור", רק שהציץ מרצה על אכילות ולכן יש כאן בשר ודם, ובכל אופן ביחיד לא יזרוק לכתחילה מדרבנן, אבל בציבור זורק.

[4] מיירי בכל הקרבנות מחוץ מפסח, דגבי פסח תנן במתניתין שאם אין הבשר קיים אינו זורק את הדם כיון שעיקר הפסח בא לאכילה.

[5] לפירש"י. ואילו לתוס' (בד"ה הא) הטעם הוא משום שציץ מרצה על אכילות.

[6] ר' יוסי ראה את דברי ר' יהושע וסובר כמותו שלא יזרוק לכתחילה בין בטומאה ובין באבוד ושרוף, וראה את דברי ר"א באבוד ושרוף שבדיעבד כשר, (ובזה לא ס"ל כר' יהושע שאומר שאפי' בדיעבד פסול).

[7] ס"ל לר' יוסי שטומאה דחויה בציבור ואין הציץ מרצה על אכילות, וממילא יש כאן את הכלל "אם אין בשר אין דם" שסובר בזה ר' יוסי שלכתחילה לא יזרוק ובדיעבד הורצה וכנ"ל. ואת הקולא שיש לר' יהושע בציבור משום שטומאה הותרה בציבור - לרש"י, או שציץ מרצה על אכילות, זה ליתא לר' יוסי.

[8] אפי' אליבא דר' אליעזר, כיון שעיקר הפסח בא לאכילה וכאן אינו יכול להאכל. (אולם ע' לקמן).

[9] אפי' אליבא דר' יהושע, דכיון שהדם מתיר את החלב למזבח והחלב קיים (או הבשר קיים) בזה סגי.

[10] לקמן (דף עט.) יתבאר שזו גם דעת ר' יהושע.

[11] וה"ה אם נמנו עליו אנשים הרבה עד שאין כזית לכל אחד, ג"כ מהני, וכל ישראל יוצאים בפסח אחד.

[12] לכו"ע בעינן שיהיה גברא ראוי בשעת שחיטה דכתיב "איש לפי אכלו תכוסו", והנידון הוא על שעת זריקה, בזה נחלקו האמוראים בדעת ר' נתן (ור' יהושע).

[13] ואם נמנו יותר מכדי כזית לכל אחד לא יצאו ידי חובה, ואם נמנו חבורה ראשונה והיה להם כדי כזית לכל אחד ושוב נמנו חבורה שניה ולא היה להם, הראשונים יוצאים ידי חובה והאחרונים לא.