פסחים דף סט. א

האם הזאה [1] לצורך אכילת תרומה או לצורך אכילת פסח דוחה את השבת?

לצורך תרומה [2] לצורך פסח
לעולא [3] לרבה
לר' אליעזר אינה דוחה דוחה לסברת שכחתו: דוחה
באמיתות: אינה דוחה
לר' עקיבא אינה דוחה דוחה אינה דוחה

קטן שלא הוחמו לו חמין לרחוץ אותו קודם מילתו בשבת, האם מחממין לו חמין בשבת לר"א?

בקטן בריא [4] בקטן חולה
לרבה [5] מחממין לו חמין אין מחממין לו חמין
לרבא [6] אין מחממין לו חמין אין מחממין לו חמין
למסקנא [7] מחממין לו חמין מחממין לו חמין

פסחים דף סט: א

יחיד טמא שרץ שלא נטהר ולא עשה פסח, האם חייב כרת. והאם ציבור כה"ג חייבים להטהר [8]?

ביחיד בצבור
למ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ לרבה בהו"א: פטור [9]
לברייתא: חייב [10]
אין חייבים להטהר
למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ [11] חייב חייבים להטהר

-------------------------------------------------

[1] הטעם שיש לאסור הזאה בשבת פירש"י במשנה (לעיל סוף דף סה:) דמשום שמיחזי כתיקוני גברא. ורבה כאן בסוגיא אמר, גזירה שמא יעביר את מי ההזאה (בכלי גללים וכלי אבנים, - תוד"ה שמא) ד' אמות ברה"ר.

[2] גבי תרומה פשיטא לכו"ע דאין הזאה - כדי שיוכל לאכול בתרומה - דוחה את השבת, דהרי מצינו שתרומה עצמה - הפרשתה אינה דוחה את השבת, וא"כ ודאי שמכשירי אכילתה לא דוחים.

[3] פי', דר"ע השיב מהזאה דתרומה דחזינן אף שהיא צריכה למצוה בכל אופן למדת אותנו שאינה דוחה, ואילו ר"א חשב שהיה משיב לו מהזאה דפסח ולכן אמר לו "ועליה אני דן" - להתירה, ור"ע שענה לו "או חילוף" וכו', משום שר"ע חשב שר"א טועה במה שלמדו - גבי הזאה דתרומה - דאינה דוחה, וכדי להזכירו אמר כן, (אבל באמת שר"א דיבר על הזאה דפסח), תוד"ה הזאה. אלא שכל דברי עולא נדחו מהברייתא, דאיתא בהדיא שדיברו ר"ע ור"א על הזאה דפסח.

[4] דהיינו שהוא מוכשר למול גם בלא חמין, וכיון שחלה עליו מצות מילה, ס"ל לר"א שמילה וכל מכשירי מילה דוחין את השבת וכיון שגם לקטן הבריא מועילים המים להברותו ולחזקו - כדי שיהיה בריא וחזק למילה יותר, לכן אפשר לחמם מים חמין בשבת (ואפי' לכתחילה אין צריך לעשות קודם שבת - דמכשירי מילה דוחין שבת). אכן בקטן החולה, שבלא חמין אינו ראוי למילה - יתכן דאין מילתו דוחה שבת.

[5] הנה הקשתה הגמ' על מה שמתברר בסוגיין שר"א אגמריה לר"ע שאין הזאה דוחה שבת כדי להקריב קרבן פסח, וקשה, הא ר"א ס"ל ש"מכשירי מצוה דוחין את השבת" - ולמה א"כ לא תדחה הזאה. ותירץ רבה, דמכשירין דוחין דוקא היכא ש"הגברא חזי", אולם כאן כמו שהגברא לפנינו אינו ראוי לקרבן פסח, לכן אפי' מכשירין אינם דוחים. ומתוך כך למד רבה, דה"ה גבי מילת תינוק, דוקא אם הקטן בריא וראוי למילה דוחין המכשירין את השבת אבל אם לא ראוי בלעדיהם אינם דוחים.

[6] רבא חולק וסובר דלא יתכן להעמיד את דברי ר"א בקטן בריא, ולומר שיחללו שבת בשביל להברותו ולחזקו יותר, דאם בריא הוא למה ליה חמין - ובשביל זה לא מחללים שבת. אלא ודאי ד"הכל חולין אצל מילה" - ובלא חמין אף תינוק אינו ראוי למול. ולפי הסברא עתה שלא דוחין מכשירין לר"א אלא ב"גברא חזי" א"כ אין תינוק שראוי בלא חמין, ולא ניתנה שבת להדחות לחמין, בין בבריא ובין בחולה.

[7] הנה למסקנא לא נשארה הגמ' בטעם זה - דהיכא ד"גברא לא חזי" אין דוחין בו מכשירין, אלא אמר רבה טעם אחר והוא שגם אם יזה - לא יהיה ראוי לפסח, ד"אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ" - הגם שלערב יהיה טהור, מ"מ כיון שעכשיו גם אם טבל - הוא טבול יום ואינו ראוי אין שוחטין עליו, וה"ה לענין טמא מת בשביעי שקיבל הזאה שאינו ראוי עד הערב, ולכן אין הזאתו דוחה שבת שלא תועיל לו. אכן גם בתירוץ זה לא נשארה הגמ', ואמר רבא דאדרבה שוחטין על טמא שרץ, רק כיון שאכילת פסחים לא מעכבת לכן לא מזין עליו. ולפ"ז יוצא למסקנא דאף שגברא לא חזי - דוחין לו שבת כדי שיהיה חזי. וכן מתבאר מדברי רש"י (בד"ה אלא אמר רבא). אכן ע' במ"ש ביוסף דעת (עמוד רי"ח) בשם החזו"א.

[8] אכן כל נידון זה בסוגיא הוא גבי טמא שרץ, אולם גבי ערלות בין גבי יחיד - הוא ענוש כרת אם לא מל ועשה פסח. ובין גבי ציבור אומרים להם קומו מהלו ועשו פסח - כיון שלא הותרה ערלות בציבור. אולם גבי טמא, ששם מצאנו גבי ציבור שאין מחייבים אותם לטהר את עצמם ואם רוצים עושים אותו בטומאה (כדלהלן).

[9] סבר רבה, דטעם ר"א דאין הזאה דוחה שבת אף שבעלמא ס"ל דמכשירי מצוה דוחין שבת, הוא משום שס"ל שאין שוחטין את הפסח על טמא שרץ (אף שיכול להטהר עד הערב, מ"מ בשעת שחיטה טבול יום הוא), וכיון שכן אם היו רוב ציבור טמאי שרץ - הרי שעושים את הפסח הראשון בטומאה (ואינם צריכים להטהר, ע' מהרש"א), וכפי הכלל דכל שיחיד נדחה לפסח שני - ציבור עושים בטומאה. וכיון שכן "מלתא דליתא בציבור ליתא ביחיד" - ולכן יש לנו לומר שגבי טומאה כיון שאינה בציבור ואין צריכים להזות דהרי טומאה הותרה בציבור, ה"ה גבי יחיד אם לא היזה אין ענוש כרת ונדחה לפסח שני.

[10] הכי איתא בברייתא להדיא, דגבי טמא שרץ - אף שקוראת לו בשם טמא וא"כ היא סוברת שאין שוחטין את הפסח על טמא שרץ, בכל אופן חייב כרת, (אם לא עשה לא פסח ראשון ולא שני). וא"כ חזינן דאף שנכון הכלל שאמר רבא שכל מקום שהיחיד עושה פסח שני (כגון כאן שאין שוחטין על טמא שרץ) הציבור עושה בטומאה בפסח ראשון, מ"מ הכלל האחר שאמר רבא, שאם אין הציבור חייבים להטהר גם יחיד אינו חייב ולא ענוש כרת, אינו נכון דהרי הברייתא הזו סוברת שכן ענוש כרת, וכמו שביארו התוס' (בד"ה מדקמהדר) דחייב כרת לפי שהיה יכול לטבול - ואז היו שוחטין וזורקין על טבול יום - דשימשא ממילא ערבא.

[11] פירש"י (בד"ה יחיד), דכל הנידון דלעיל הוא רק אם נאמר דאין שוחטין את הפסח על טמא שרץ, אבל אם שוחטין על טמא שרץ, הרי שאין יחיד נדחה לפסח שני - ואם לא טיהר את עצמו כדי שיהיה יכול לאכול פסחו לערב יהיה חייב כרת. והדין הוא שאם אין יחיד נדחה לפסח שני, לא אמרינן גבי ציבור שיכולים לעשותו בטומאה, וממילא בכה"ג אם היו רוב ציבור טמאי שרץ, אומרים להם קומו והטהרו דלא יכולים לעשות בטומאה, וה"ה אם היו טמאי מת בשביעי שלהם אומרים להם קומו והזו, ולפי סברא זו היה צריך להיות הדין שהזאה דוחה שבת, (אם לא לפי מה שמסיק רבא אליבא דר"א שאין אכילת פסח מעכבא).

עוד חומר לימוד על הדף