פסחים דף סז. א

במה נחלקו ר' יהודה ור' שמעון דלהלן?

מנין חילוק מחנות בין הטמאים [1]? מה דין מצורע שנכנס למחנה?
לר' יהודה דכתיב "בדד ישב" וכתיב "מחניהם" [2] חייב מלקות כמו שאר הטמאים
לר' שמעון דכתיב "וישלחו מן המחנה" וגו' [3] פטור [4], ד"בדד ישב" נתקו לעשה [5]

פסחים דף סז: א

דינים דלהלן, איזה מהם נוהגים בסוגי הטמאים האלו?

בטמא מת בטמא שרץ בזב בבעל קרי במצורע
הזאת שלישי ושביעי נוהג אינו נוהג אינו נוהג אינו נוהג אינו נוהג
טומאה יוצאה מגופו אינו נוהג אינו נוהג נוהג נוהג נוהג
מטמא באונס נוהג נוהג נוהג [6] נוהג נוהג
פריעה ופרימה איסור תשמיש [7] אינו נוהג אינו נוהג אינו נוהג אינו נוהג נוהג
משכב ומושב והיסט כלי חרס [8] אינו נוהג אינו נוהג נוהג אינו נוהג אינו נוהג
זמן הטומאה שבעה טומאת ערב שבעה טומאת ערב שבעה
בכמה מטמא בכזית בכעדשה בחתימת פי האמה [9] בכגריס

-------------------------------------------------

[1] כלומר, שטמא מת צריך להשתלח רק ממחנה שכינה - דהיינו המקדש והעזרות (עד שער ניקנור), וזב ובעל קרי משתלח גם ממחנה לויה - דהיינו הר הבית, ומצורע משתלח גם ממחנה ישראל - דהיינו כל ערי ישראל המוקפות חומה מזמן יהושע בן נון.

[2] פי', מזה שכתוב גבי מצורע (ויקרא יג:מו) "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", למדנו שמצורע יושב במחנה לבדו ואין שאר הטמאים יושבים עמו, והיינו שצריך לצאת גם ממחנה ישראל אף ששאר הטמאים רשאים להיות שם. ומזה שכתוב (במדבר ה:ג) "ולא יטמאו את מחניהם" למדנו לתת מחנה לזה ומחנה לזה דהיינו שהמחנה שמשתלח אליו טמא מת, לא משתלח אליו הזב, דהוא משתלח מעוד מחנה יותר.

[3] פי', מדהזכיר הפסוק (במדבר ה:ב) בפירוש "כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" ולכאורה אם היה הדין ששלשתם משתלחים למחנה אחד יאמר ש"טמא מת" - הקל מכולם - טעון שילוח ואני יודע מכ"ש לשאר טמאים, ומזה שהזכירם, ש"מ שכל אחד משתלח למחנה אחר.

[4] וכן אמר רב חסדא בסוגיין.

[5] ר"ש למד חילוק מחנות כדלעיל, ולכן הפסוק "בדד ישב" מיותר לו ללמד גבי מצורע דהלאו שלו שלא יהיה תוך המחנה הוא ניתק לעשה, ולכן אין לוקה עליו.

[6] אף שאינו נוהג בדיני ראיה שניה ושלישית שלו, מ"מ נוהג בראיה ראשונה שלו, לענין להיות טמא ערב (אבל לא לענין טומאה חמורה).

[7] דהיינו שצריך לפרוע ולגדל את שער ראשו, וכן צריך לפרום את בגדיו - דהיינו שילך בבגדים קרועים. עוד הוסיפו התוס' (בד"ה שכן טעון), שהוא מטמא בביאה כשבא לאהל. ומה שנאסר בתשמיש המטה הביאו תוס' (בד"ה שכן עושה), שיש בזה מחלוקת האם רק בימי סופרו או גם בימי חלוטו.

[8] פי', גבי משכב ומושב לעשותם אב הטומאה - שאם יגע בהם אדם יטמא וגם יטמאו בגדים שעליו, אולם מה שהמשכב ומושב נעשה ראשון לטמא אוכלים ומשקים - זה נוהג גם גבי טמא מת וגבי מצורע. [אכן גבי מצורע יש בזה מחלוקת ראשונים, דרש"י ותוס' בסוגיין הסכימו שאינו מטמא מה"ת אלא אוכלים ומשקים, אולם ע' בתוס' יומא ו: ד"ה שמטמא]. וכן לענין היסט שאם הוזיז כלי חרס בלא נגיעה, אף שכלי חרס אפי' אינו מקבל טומאה מגבו רק מאוירו בכל אופן טמא.

[9] כן סוברת סוגיין שלכן חמור מצורע מזב ובעל קרי, והיינו כדעת ר' נתן בר' ישמעאל. אכן חכמים חולקים וס"ל שמטמא במשהו, וכך נפסק להלכה.

עוד חומר לימוד על הדף