פסחים דף נו. א

אלו דברים עשו אנשי יריחו?

למשנתנו ולר' יהודה לר' מאיר
לא מיחו בהם חכמים מיחו בידם חכמים עשו ברצון חכמים לא עשו ברצון חכמים
א מרכיבין דקלים [1]
כל י"ד ניסן
התירו גזמיות הקדש [2] מרכיבין דקלים
כל י"ד ניסן
גודשים לפני העומר
ב כורכים את שמע [3] אוכלים פירות דקל שנשרו בשבת [4] כוכרים את שמע הכניסו עניים
לאכול נשר בשבת
ג גודשים [5] לפני העומר היו נותנים פאה לירק [6] קוצרים לפני העומר התירו גזמיות הקדש

פסחים דף נו. א

אלו דברים עשה חזקיה מלך יהודה?

הודו לו חכמים לא הודו לו חכמים
א גרר עצמות אביו אחז שהיה רשע
במטת חבלים [7]
קצץ דלתות ההיכל -
ושלחם מנחה למלך אשור
ב כיתת נחש הנחושת -
שעשו אותו ישראל ע"ז
סתם מי גיחון העליון -
שלא יהיה מים לחיילי מלך אשור
ג גנז ספר רפואות -
שלא היו נכנעים בחולים אלא מתרפאים
עיבר ניסן בניסן [8]

פסחים דף נו: א

במה נחלקו אנשי יריחו וחכמים בענין לקיטת פירות הנושרין מהדקל?

בשל מכבדות - עלים העליונים בשל כיפין - עלים התחתונים
לעולא בשם ר"ל לחכמים: אסור - שמא יעלה ויתלוש [9]
לאנשי יריחו: לא חששו
לכו"ע מותר
לרבין בשם ר"ל לכו"ע אסור - שמא יעלה ויתלוש לחכמים: אסור - משום מוקצה [10]

-------------------------------------------------

[1] ומבארת הגמ' כיצד עושים זאת, רב יהודה מפרש: שהיו מביאים הדס כשהוא לח ושכר הנעשה מפירות עץ דפנה, וקמח שעורים השמור בתוך כלי ושלא עברו עליו מ' יום מאז שטחנו אותו, ומערב את הכל ושופך אותו לתוך לב הדקל. ורב אחא בריה דרבא מפרש: שהיו לוקחים ענף רך שנוסף באילן דקל אחר בשנה זו, ותוחבים אותו תוך סדק שעושים בדקל הזה, ולכן נקרא בשם זכר ונקבה, - פירוש א' ברש"י. עוד פירש"י, שהיו לקוחים ענף דקל זכר ותוחבים אותו תוך דקל נקבה. [והטעם שלא מיחו בהם חכמים, משום שטענו אנשי יריחו שהוא דבר האבד, וע' צל"ח].

[2] פי', התירו את גידולי הענפים שגדלו בחרוב ושקמה של הקדש, ומשום שאבותיהם הקדישו את העצים כשהם קצוצים, ואח"כ גדלו בהם ענפים, וסברו אנשי יריחו שהם מותרים להם - דלשיטתם אין מעילה בגידולים, וחכמים מיחו בידם משום שאף שנכון שאין מעילה בגידולים, מ"מ איסור דרבנן יש.

[3] נאמרו בגמ' כמה פירושים בזה, רב יהודה פירש שלא הפסיקו בין "אחד" ל"ואהבת", כלומר שלא האריכו ב"אחד", ומחמת זה לא חילקו בין קבלת מלכות שמים להמשך הפרשה. [תוס' (בד"ה לא) פירשו, שהיו אומרים ג' תיבות "שמע ישראל ה' " בבת אחת, ומזה משתמע כאילו אומרים להקב"ה שישמע את תפלת ישראל, ולא זו הכוונה בפסוק זה]. רבא פירש שכן הפסיקו בין "אחד" ל"ואהבת", רק שהיו קורין תיבות "היום על לבבך" בבת אחת ולא הפסיקו בין "היום" ל"על לבבך" - ולא דאגו שלא ישמע שרק היום התורה מצוה לך לעשות. עוד הביאה הגמ' ברייתא שמפרשת מה היתה כריכתם, ר"מ מפרש כדברי רבא דלעיל, ר' יהודה אומר שלא היו אומרים ברוך שם וכו'.

[4] בברייתא בדברי ר' יהודה הגירסא "פורצין פרצות בגינותיהן ופרדיהן להאכיל נשר לעניים", דהיינו שהיו נותנים אפשרות לעניים להכנס בשבתות וימים טובים של שני בצורת לאכול מהפירות שנשרו מהעצים. וע' בטבלא בסמוך ביאור מחלוקתם.

[5] פירש"י, שלפי משנתנו שהיא כר' יהודה אי אפשר לגרוס כאן "קוצרין" כיון שהוא היתר גמור לקצור קודם העומר באותם המקומות שאינם ראוים להביא מהם עומר. אכן אסור לעשות גדיש מתבואה חדשה בכל מקום שיש לגזור שמא יבוא לאכול מתי שמתעסק בה. [ומה שגזרו דוקא בגדישה, משום ששם אין הפסד, משא"כ גבי קצירה שיתכן הפסד].

[6] ולא מכל ירק אלא מראשי (-עלי) לפתות שהדרך כן להכניסם לקיום, אמנם לא היו נשמרות מצד עצמם אלא ע"י האמהות (-השרשים), ואנשי יריחו סברו שנחשב דבר זה מכניסו לקיום ואין צריך לעשר - כיון שיש שכאן דין פאה. ואילו חכמים סברו שאינו נקרא פאה, ועניים היו אוכלים את הפאה הזו בלא מעשר - כדין כל פאה - אף שלדעת חכמים אינה נקראת פאה וצריכים לעשר.

[7] כשהוציא אותו לקבורה לא קברו במטה נאה כיאה למלכים אלא במטת חבלים. ועשה כן לכפר לו על עונותיו, וכדי לקדש את ה' שיראו עונש הרשעים.

[8] אין הכוונה שבחדש ניסן עשה ניסן שני, אלא שביום ל' באדר שהוא כבר ראוי להקרא ניסן (שאם לא היה חודש מלא היה יום א' בניסן), החליט לעשות אדר שני, וזה נחשב כאילו עיבר ניסן בניסן.

[9] רש"י מפרש את כל הסוגיא בתמרים שהיו מחוברים בע"ש או בעיו"ט ונתלשו בשבת וביו"ט ונפלו ונתפסו תוך העלים. וטעם חכמים שמיחו, משום שגזרו שמא כשיעלה בגובה זה של העץ יבוא לתלוש גם מהתמרים המחוברות שם, ואילו אנשי יריחו לא גזרו לחשוש שמא יתלוש בידים מהמחובר. אכן הקשו התוס' (בד"ה מחלוקת), דהרי משנה מפורשת היא שאין עולים באילן בשבת - ומשום משתמש במחובר, ואיך יתירו זאת אנשי יריחו. וכן איסור זה שייך גם בין הכיפים (ואיך בזה כו"ע מתירים). ועוד אפי' בביצה שנולדה בשבת אסורה לכו"ע, וה"ה פירות הנושרים בשבת אסורים. ולכן העמידו תוס' את כל הסוגיא בפירות שנשרו מע"ש ועיו"ט, אלא שהיו הפירות תפוסים באילן בין המכבדות או בין הכיפין בבין השמשות, ושוב בשבת או ביו"ט נפלו לארץ.

[10] דסברו שדבר שמוכן לעורבים אינו נחשב מוכן לאדם. ואילו אנשי יריחו סברו שכיון שהוא מוכן לעורבים נחשב מוכן גם לאדם, כי כל דבר שראוי לאדם אין אדם מקצה את דעתו ממנו.

עוד חומר לימוד על הדף