[1] ובשבת עצמה אם לא מצא אוכלים ונשאר לו חמץ יבערנו, כגון שיתן אותו לכלבו או לגוי. ואם אינו יכול לבערו באופן זה, יכוף עליו כלי עד מוצאי יו"ט ואז יבערו. וע' מ"ב סימן תמ"ד ס"ק כ"א.

[2] כגון: שהלך לשחוט את פסחו, או למול את בנו (וה"ה אם הוא מוהל אצל אחרים), ולאכול סעודת אירוסין (ע' לקמן).

[3] כגון: שיצא להציל מהנכרים את ישראל הנרדפים, או מן הנהר שגאה ושוטף בני אדם, או מן הלסטים שבאים גם על עסקי נפשות, או מהמפולת שיש תחתיה אדם.

[4] דכיון שמה"ת סגי בביטול בעלמא, לא חייבוהו מדרבנן לבער, מכיון שעסוק בהצלת נפשות, הגם שיש לו זמן לקיים שניהם - לא רצו לטורדו.

[5] לרש"י, שיצא להחשיך על התחום כדי לקנות שם שביתה, שלמחרת יוכל ללכת לאותו צד ד' אלפים אמה, ועושה כן לדבר הרשות. ולתוס' (בד"ה לשבות), שיצא לשמוח בפסח בבית אוהבו או קרובו.

[6] לרש"י הוא שם כפר. ולתוס' (בד"ה אם), הוא כל מקום סביב ירושלים שיכול לצפות לירושלים.

[7] פירשו התוס' (בד"ה וחכמים), דכיון שיש תקנה בביטול לא החמירו עד כביצה, משא"כ בבשר קודש שאין תקנה - החמירו בכזית.

[8] היינו סעודת סבלונות. סעודה ראשונה היא סעודת אירוסין, ואח"כ משגר החתן לכלה כלים נאים, ואוכל אצל חמיו סעודת סבלונות. ובזה נחלקו ר' יהודה ור' יוסי אם היא חשובה סעודת מצוה.

[9] והגם שבמשנה בברכות (דף מה.) איתא עד כמה הן מזמנין - עד כזית (והיינו סתם משנה כר"מ), ר' יהודה אומר עד כביצה. מ"מ מחליפים את שיטת משנה זו וצ"ל שת"ק (דאיהו ר"מ) ס"ל עד כביצה, ור' יהודה ס"ל בכזית.

[10] ס"ל דלעולם לא תיפוך והמשנה בברכות היא כפי שנשנתה, ושם נחלקו בדרשת הפסוקים, דר"מ ס"ל ד"ואכלת" - זו אכילה - ואכילה בכזית, ואילו ר' יהודה סבר "ושבעת" - זו אכילה - ושביעה בכביצה. ואילו כאן נחלקו ר"מ ור' יהודה בסברא דר"מ סבר שהשיעור לחזור הוא כשיעור טומאה, ומה טומאה בכביצה אף חזרה בכביצה, ואילו ר' יהודה סבר ששיעור לחזור הוא כשיעור איסורו - ואיסורו כבר בכזית.