[1] וביאר הר"ן הא דהוצרכה הגמ' לתרץ ולהוכיח שלהטמא למתים חשיב צער, ולא תירצה כדלעיל שאין נזירות לחצאין, הוא משום דטומאה אינה תלויה בנזירות, דאשכחן נזירות בלא טומאה, שהרי נזיר שמשון אסור ביין ומטמא למתים, וכיון דלא תליא טומאה בנזירות אפשר נמי דאיתא לאיסור טומאה בלא איסור שאר דיני נזירות. אי נמי דרצה לתרץ האמת ולדחות את ההו"א דאין בטומאת מת צער דליתא אלא צערא אית לה. ויש בזה נפ"מ גם לענין אחר, שאם נדרה שלא תלך לבית האבל בעלה מפר לה משום עינוי נפש.

[2] אבל קודם אין לה, דכל זמן שהיא נשואה הרי יכולה ליהנות מבעלה. ונמצא דאף שבשעת הנדר לא היה הבעל בכלל בריות, והיתה מותרת ליהנות ממנו, מ"מ אחר שנתגרשה נכלל הוא בכלל בריות ונאסרת להנות ממנו. והאריך הר"ן לדון, האם זה דוקא לר' ישמעאל - דאזיל בתר שעת חלות הנדר, וכיון שבשעת חלות נתגרשה גם הבעל בכלל בריות אבל לר"ע - דאזיל בתר שעת הנדר, הרי באותה שעה היתה נשואה ולא היה הבעל בכלל בריות, וא"כ לא ישתנה דינו אחרי שנתגרשה. והסיק דלא כירושלמי, אלא דלר"ע תלוי בלשון בני אדם, ובלשון בני אדם כולם בכלל גם הבעל.