[1] בגמ' איבעיא האם הוי לרבנן כנדרי עינוי נפש ומיפר חלקו וחלק אחרים, או הוי רק כנדרים דבינו לבינה ומיפר רק חלקו. והביאה הגמ' ראיה מהא דתנן "האומרת נטולה אני מן היהודים" - דהיינו שאוסרת על עצמה הנאת תשמיש של כל היהודים, הדין הוא ד"יפר חלקו ומשמשתו ותהא נטולה מן היהודים", דהיינו שאחר שתתגרש או תתאלמן תהיה אסורה על כל היהודים בתשמיש, ומזה למדנו דלא חשיב האי נדר מתשמיש עינוי נפש - אלא רק דברים שבינו לבינה ולכן מיפר רק חלקו. וסברה הגמ' בהו"א שמשנה זו היא אליבא דרבנן, ודחתה הגמ' דכל הפרק אליבא דר' יוסי. ולמסקנא לא נפשטה האיבעיא, ולפ"ז יש לנו לנקוט לחומרא שמיפר רק חלקו. אולם הביא הר"ן דיש אומרים שמהמשך הסוגיא מדברי שמואל מוכח שהוי נדרי עינוי נפש, ודחה זאת הר"ן.

[2] ביאר הר"ן בטעמו, דמזה שכתוב "יפרנו" צריך להפר כל הנדר כולו, וכיון שהוא מיפר למתענה צריך להפר גם לשאינו מתענה כדי שיופר כל הנדר, אבל אם יפר רק למתענה ולא יופר כל הנדר, לא תחול ההפרה אפי' על המתענה.

[3] ס"ל דאף דכתיב "יפרנו" דמשמע כל הנדר, מ"מ אין בכלל אלא נדרי עינוי נפש, אבל זו שאינה מתענה לא הוי עינוי נפש - ולאו בר הפרה היא, ולכן אינה מעכבת לזו שמתענה ויפר רק לגבי הככר המתענה.