[1] ואם הוא גברא יקרנא ולא רוצה ליטול את השכר, לא יכול בעל האבידה להשאיר את השכר לעצמו, כיון שאז נמצא שהוא נהנה מנכסי המחזיר שהדירו הנאה, ובזה הדין שתפול הנאה להקדש.

[2] ולא מיקרי שנהנה המודר (-המחזיר) מן המדיר (-בעל אבידה), כיון שאם לא היה מחזיר לו את אבידתו היה עושה עבודה, ורק מחמת האבידה בטל הוא מן הסלע, ולכך מה שבעל האבידה משלם לו את מה שהפסיד לא נקרא שמהנה אותו. דכן מצינו (לעיל דף לא.) גבי דינא ד"זבינא דרמי על אפיה" (-דבר שאין עליו הרבה קונים, והוא מצוי הרבה לקנות), דאם הלוקח מודר הנאה מן המוכר מותר הוא לקנותו - ולא נחשב שהמוכר מהנה אותו, כיון שבקלות ימצא האי זבינא אצל מוכרים אחרים. וגם כאן לא נחשב שבעל האבידה מהנה את המחזיר כיון שאת הסלע הזה היה מקבל אם היה עובד את עבודתו ולא מטפל באבידה.

[3] ועל זה מקשה הגמ' "אלא למ"ד בשנכסי מחזיר אסורין ולא מהדר היכי מתרץ "מקום [שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש"], דכיון דאוקימנא לרישא (-"מחזיר לו אבידתו") דמותר להחזיר - רק כשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר, א"כ אין סבה שתפול הנאה להקדש דהלא מותר לבעל האבידה להשאיר את השכר אצלו (אם המחזיר גברא יקרנא ולא רוצה לקבל שכר), ולפ"ז קשה דאין מקרה שבו יהיה הדין של הסיפא, דאם נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה - הרי לא מחזיר, ואם נכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר אין הנאה שתפול להקדש.

[4] באופן שהיתה בד' אמותיו - והקדיש אותה בלי שיקנה אותה מקודם.

[5] כלומר, כמה שיחזיקו לו בניו טובת הנאה על זה שהוא מחזר להורישם.

[6] דהרי לא הוציאה מרשות לרשות, דגם מקודם היתה ברשותו, וגם כשנטלה היא עדיין ברשותו.