[1] והוא תנא דמתניתין דס"ל ד"ויתור אסור במודר הנאה", כלומר גם דבר שאין בני אדם רגילים להקפיד עליהם - אסורים במודר הנאה, אבל לחכמים מותר, דלא חשיב שנהנה מן המודר כיון שהכל נותנים דבר זה בחנם, ולכך אף שהם כלים שעושים בהם אוכל נפש מותר.

[2] דכיון שמוותר לו על כספו - ובכסף זה הוא יכול לקנות דברי מאכל, חשיב שנהנה מן המדיר הנאת מאכל ואסור.

[3] ואין לחוש מה שהוא מרויחו בזה שע"י שפורע לו הוא נפטר מן החוב, משום שאמר חנן גבי אשה שהלך בעלה למדינת הים ועמד אחר ופירנסה - שאותו אחר "אבד את מעותיו", וש"מ שס"ל שפרעון חוב לא נחשב כהנאה העוברת מהפורע למי שפרעו בשבילו, דאם היתה נחשבת כהנאה - לא היה אומר שאיבד מעותיו - דהרי נתן לו הנאה, אלא ש"מ דס"ל לחנן דזה רק סילוק הפסד ולא נחשב שנתן משהו, ולכך גם גבי המדיר לא נחשב שנתן הנאה למודר.

[4] וביאר הר"ן, שה"ה לשיטה זו לתרום לו את שקלו, אולם מיירי דוקא בכה"ג ששלח את שקלו ונגנב או אבד, דכיון שתורמים על האבוד והגנוב אע"פ שהיה דרך התורם לתת שוב, לא חשיב מהנה אותו כיון שאין ממשכנים על זה.

[5] דכיון שיכול תמיד הלוה לדחות את המלוה, הרי שלא נתן לו שום דבר. ומבואר בגמ' דמה שעדיף לרבא להעמיד באוקימתא זו, משום שבזה הוא מעמיד את משנתנו אליבא דכו"ע - דהיינו גם אליבא דרבנן. אכן מקשה הגמ', מדוע רב אושעיא לא אמר כרבא. ומתרצת שס"ל שאליבא דרבנן גם באופן זה ש"לוה ע"מ שלא לפרוע" ג"כ אסור למדיר לפרוע את חובו, דיש לנו לגזור אטו הלואה רגילה שהיא כן ע"מ לפרוע.

[6] ס"ל לרשב"א שכיון שנתן בסתם ודאי אין כוונתו בתורת מתנה אלא בתורת הלואה, ולכן הוא תובע ממנה והיא תובעת מבעלה, ולא מפסיד מעותיו גם אליבא דחנן.

[7] ס"ל לר"ן דאף ודאי שאינו בתורת מתנה מ"מ ודאי דאדעתא דבעל נחית ולא אדעתא דידה דהרי יודע שאין לה מעות - ולכן הפסיד מעותיו, דודאי לא מסיק אדעתיה להלוות לה ושהיא תהיה החייבת והיא תתבע את הבעל, ורק אם פירש כן בפירוש מהני.