[1] ולכך כשאסר על עצמו שלא להנות מישראל, לוקח ביותר כדי שלא יהנה מישראל, ומוכר בפחות ג"כ כדי שלא יהנה מישראל. אבל למכור ולקחת בשוה אסור כיון שהוא זבינא מציעא שיש בו הנאת לוקח והנאת מוכר. וכן כשאסר את ישראל ליהנות ממנו, ג"כ יקח בפחות וימכור ביותר מהטעם הנ"ל, דכיון שיש כאן הנאת לקוח ומוכר אם יתן בשוה, נמצא שמהנה את ישראל ואסור.

[2] כדי שלא יהנה מישראל. אבל כשלוקח ביותר, אפי' בזבינא חריפא לא נחשב נהנה, דהרי שילם יותר ממחירו.

[3] משום שאין הנאה ללוקח ולכך יכול לקחת אפי' בשוה, וכ"ש אם לוקח ביותר שמפסיד טובא שמותר - דהא לא נהנה מישראל.

[4] משום שהוא הנאת לוקח, דלכך אמר שמואל שהלוקח כלי מבית האומן כדי לבודקו ונאנס, חייב, דחשיב כשואל דכל הנאה שלו, דבודאי ימכר גם אם לא יקחנו, ולכן כל ההנאה היא רק של הלוקח. וכ"ש שמותר למודר הזה למכור אותו בפחות דאינו נהנה.

[5] דגם זבינא דרמי על אפיה, אם מוכר אותו בפחות לא נחשב שנהנה המוכר, ולא עבר המודר על נדרו - דלא נהנה מישראל.

[6] דלא חשיב שההנה את ישראל, כי בקל ימצא למכור אותו במחירו שהוא שוה, וכ"ש אם לוקח בפחות (אם ימצא מי שישמע לו) שלא נתן הנאה לישראל.

[7] ובזה נמצא שאינו מהנה את ישראל, כיון שאפי' בזבינא חריפא כיון שמוכר ביותר אין כאן הנאת לוקח, ואין המדיר מהנה את ישראל.

[8] דדוקא בהליכה כל ההנאה שלו דבין יקבלו אותם ממנו ובין לא נמצא מתייקר בבית חמיו. אולם בחזרה שכבר לא יקח אותם וכבר נגמרה הנאתו שנהנה מהם, הרי הוא כשואל שגמר הנאתו ועתה הוא רוצה להחזיר את החפץ, שאינו חייב כשאול אלא כשומר שכר הפטור מאונסין.

[9] דגם בדרך חזרתו אם יבוא מישהו לקנות ממנו ימכור לו, נמצא שלא נגמרה שאילתו עדיין.