[1] כן פירש הר"ן בפירוש השני, דבר פדא מעמיד את הברייתא שהקדיש שור בעל מום - שקדושתו היא רק לדמיו, ואע"ג דס"ל לבר פדא דאין הקדש יוצא בכדי אפי' בקדושת דמים, שאני הכא שעשה פדיון - ולכן לאחר ל' יום הוי עולה. והחידוש הוא דאף שבשעה שהקדיש לא היתה ראויה קדושת שלמים לחול מחמת קדושת העולה, בכל אופן אחרי שפדה חלה הקדושת שלמים. אולם בפירוש הראשון הביא הר"ן דאה"נ דהאי רישא קשיא לבר פדא.

[2] פי', דהסיפא באה לאשמועינן דין אחר והוא שאפשר להחיל קדושה לאחר זמן - ולומר לאחר ל' יום יהיה עולה, אולם זה בתנאי שלא אמר תחילה "מעכשיו שלמים" דאם אמר כן לא תחול העולה, דבר פדא לשיטתו דאמרינן קדושה שבהם להיכן הלכה.

[3] אכן דברי רבא נשארו בתיובתא, דאם מיירי לדמי מה באה הסיפא לאשמועינן, והניחא לאביי דמעמיד את הסיפא בקדושת דמים, י"ל דחדא בקדושת הגוף וחדא בקדושת דמים, ואתא הסיפא לפרושי רישא שמיירי בקדושת הגוף, דלא"כ למה לי תרתי בקדושת דמים.

[4] פי', ולכן אינו יכול לחזור בו אפי' אליבא דר' יוחנן שגבי אשה כן חוזרת. וקשה הרי אם אמירתו לגבוה הוא כמסירה להדיוט, הא ר' יוחנן פליג כשנעשה מעשה מסירה, דהרי נתן לאשה מעות, ובכל אופן ס"ל לר' יוחנן שיכולה לחזור בה. ותירץ הר"ן, שמועילה האמירה לגבוה כאילו היתה מסירה להדיוט ואמר "מעכשיו" שהרי הדין לכו"ע שאם אמר לאדם קנה לך מעכשיו ולאחר ל' יום אינו יכול לחזור בו.