[1] וכיון שידים שאינן מוכיחות לא הוויין ידים כל זמן שלא כתב לה בפירוש "ודין דיהוי" וכו', האומר שמגרש אותה בגט, יש לנו לפרש שאולי רוצה לגרש אותה בדיבור, והגט הוא רק ראיה לגירושין. ובכה"ג אינה מגורשת, דדוקא הגט מגרש אותה.

[2] מבואר בגמ' שבין אביי ובין רבא מסבירים את שיטתם בין אליבא דרבנן ובין אליבא דר' יהודה. דאביי אומר אני אומר אפי' אליבא דר' יהודה, דעד כאן לא קאמר רבי יהודה בעינן ידים מוכיחות - אלא גבי גט דבעינן כריתות וליכא, (דכל שאין הוכחה ברורה מלשון הגט שהוא מגרש אותה - לא מהני, ולכן סובר ר' יהודה דבעינן שיכתוב "ודין" - שרק אז מוכח מלשון הגט שהוא מגרשה בו), אבל בעלמא מי שמעת ליה לר' יהודה דבעינן דוקא ידים מוכיחות. ורבא אמר: אנא דאמרי אפי' לרבנן, דעד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט, דאין אדם מגרש את אשת חבירו - ובודאי גם אם לא כתב בפירוש ו"דין דיהוי ליכי מינאי" ברור לנו שהגט הוא ממנו לגרשה, אבל בעלמא מי שמעת להו דמועיל בלי ידים מוכיחות.

[3] דריש מדכתיב (במדבר ו:ב) "נזיר להזיר לה'", מקיש ידות נזירות לנזירות, מה נזירות בהפלאה, אף ידות נזירות בהפלאה. ולכך מי שראה חברו ואמר "הריני נזיר אם זה נזיר" - ולא הכיר האומר בזה שבא לנגדו באותה שעה שהיה נזיר, אע"פ שנודע לאחר מכאן שהוא נזיר, אין נזירות חלה עליו משום דבשעה שנזר בעינן "הפלאה" וליכא, כלומר שיהיה ברור בשעת הנזירות שהוא נעשה נזירות. וכן בענין ידות בעינן "הפלאה" והיינו שתהיה היד מופלאת וברורה, ולכן בעינן דוקא ידים מוכיחות.