[1] מבארת הגמ' שסבר ר' ישמעאל כר' אליעזר הקפר ברבי, שנזיר נקרא חוטא במה שציער עצמו מן היין, וכאן אף שהפר לה בעלה מ"מ ציערה עצמה מן היין ולכן צריכה להביא חטאת. אכן כל זה דוקא לר' ישמעאל דהוא התנא דהברייתא שסובר כר"א, אבל לרבנן כיון שבעל עוקר את הנדר למפרע אינה מביאה לא עוף לחטאת ולא כבש לאשם.

[2] הנה לעיל אמר ר' ישמעאל שהפסוק "ביום ההוא" בא למעט קרבן עולה שאינו מעכב מלחול עליו נזירות דטהרה, ומבואר מזה שצריך פסוק למעט, ש"מ שקרבן עולה בא לכפר ורק גזה"כ הוא דלא מעכב. אולם חכמים ס"ל שלא צריך פסוק לזה, משום דס"ל שעולה היא רק באה לדורון ופשיטא שאינה מעכבת.

[3] דכיון דס"ל דעולה דורון היא, אפי' שהפר לה בעלה ועקר את הנזירות למפרע, מ"מ כיון שהפרישה את העולה וקדש העוף, צריכה להביאו בתורת דורון.

[4] פי', שלא צריך למנות עוד פעם את אותו היום הראשון - אלא היום הראשון עולה לו לימי נזירות, וצריך רק להשלים עוד עשרים ותשע יום אח"כ. וה"ה שאין צריך להביא קרבנות טומאה ותגלחת על טומאה זו, אולם ע' רמב"ם.

[5] ס"ל דמה שאמר ר"א "והימים הראשונים יפלו" - עד שיהיו ימים ראשונים (יומים), אבל אם מנה רק יום אחד לא - זה דוקא בנזיר טמא וכו', אבל בנזיר טהור שנטמא אפי' ביום הראשון סותר וצריך לחזור ולמנות את היום הראשון. ואמר רבא דהמקור לזה הוא מדכתיב (במדבר ו:יב) "והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו", הרי שמיירי דוקא היכא שנזר בטומאה, ולא בנזיר טהור שנזר, ולכך דוקא בטמא שנזר נאמר הגזה"כ ד"והימים הראשונים" שצריך שיהיו לו כבר שני ימים ראשונים לפחות.

[6] התוס' לא ניחא להו בגירסא שלפנינו, משום דאכתי קשה לב"ש כיון שסו"ס גזרו שגושה טמא למה לא יסתור מתחילה. ולכן פירשו, שלב"ש שגזרו גם על אוירה ש"מ שהוא רק טומאה מדרבנן ולא מיחליף לאינשי ארץ העמים בקבר דאורייתא ולכן אפשר להקל שינזור רק ל' יום. אולם לב"ה שגזרו רק על גושה מיחליף בנטמא בקבר, ולכן הדין שיסתור הכל.