-------------------------------------------------

[1] דין האילן עצמו: בהקדש יש בו מעילה לכו"ע, ובאשירה הוא איסורי הנאה, ולכך אסור לעלות באילן או להנות ממנו שום הנאה.

[2] אכן גם למ"ד דאין מעילה בגידולין, מ"מ אסור בהנאה. ואי מיירי משנתנו שאמרה גבי הקדש "לא נהנין ולא מועלין" בכה"ג (שבאו עצי הקן מהאילן עצמו), א"כ על כרחנו שמשנתנו סוברת שאין מעילה בגידולין. והכי ס"ל לריש לקיש בסוגיין (שמעמיד את המשנה ב"איתבר מגופה"), דלכן לא מועלין בקן, דמסתמא נעשה מהעצים הרכים שגדלו אחר ההקדש (ואין מעילה בגידולים), ומ"מ אסור בהנאה - כדין גידולי הקדש.

[3] ולשיטתו משנתנו שאמרה "לא נהנין ולא מועלין" - מיירי בקן שנעשה מעצים דעלמא.

[4] ומחלוקתם בכל עבודת כוכבים שנשתברה מאליה, דר"ל סובר שמבטלה העכו"ם בלבו, ואומר: "היא גופא לא מצלה - לדידי מצלה", ור' יוחנן סובר שעד שלא יבטלה העכו"ם בידים לשוברה לא חשיב ביטול ובאיסורה הראשון היא עומדת. ובנידון סוגיתנו, ג"כ העוף שובר את עצי האילן ובונה מהם קן - וחשיב כעבודת כוכבים שנתשברה מאליה, ותלוי במחלוקת הנ"ל.

[5] ס"ל דרק הותר להתיז בקנה כדי לקחת את האפרוחים, אבל הקן עצמו אסור, דשמא יבוא לקחת עצים מהעץ עצמו.

[6] לרש"י, בתירוץ הראשון ר' יוחנן מעמיד "באיתבר מעלמא" - ומביא ראיה לדבריו, ממה שאמרו במשנה גבי הקן שבאילן שבהקדש "לא נהנין ולא מועלין" - שמע מינה דמיירי בעצים דעלמא - ולא נהנים מגזירה דרבנן דסו"ס על אילן של הקדש הם, ומ"מ גם לא מועלים דאינם הקדש. אבל אי מיירי ב"איתבר מגופא" - וכהבנת ר"ל יהיה קשה למה אין בזה מעילה. ועל זה דוחה הגמ', והכי גרסינן: "מידי איריא, הכא בגידולין הבאין לאחר מכאן עסקינן וקא סבר אין מעילה בגידולין".

[7] פי', בתחילה נסתה הגמ' להעמיד אליבא דר' יוחנן את משנתנו בדאייתי העוף עצים מעלמא, ולפ"ז בהקדש "לא נהנים ולא מועלים". אלא שמיד הוקשה לגמ' על זה מה הטעם שלא נהנים.

[8] למסקנת תירוץ זה העמידה הגמ' את משנתנו "באיתבר מגופה" - וכמ"ד אין מעילה בגידולין וכנ"ל. וא"כ ב"איתבר ממילא", יהיה הדין שמותר בהנאה.

[9] ר' אבהו מתרץ דהא דאמר באשרה "יתיז" קאי על האפרוחים - אבל הקן לעולם אסור, וא"כ ה"ה שבהקדש שהקן אסור. ובטעם הדבר לפירש"י, הוא משום שהקן נמצא על אילן של הקדש. ובתוס' כתבו את הטעם, דשמא יבוא ליטול מהענפים של האילן.

[10] אכן לענין בניית הבנין עצמו, אמר שמואל שהדרך היא לבנות בחול - דהינו שלא היו מקדישים אלא בונים ממעות חולין או שהיו לוקחים החומרים בהקפה, והטעם משום שאין ההקדש מתחלל על פעולת הפועלים, אלא רק על הבנין ממש, ולכן היו מחללים בגמר הבנין כדי שיתחלל גם על השבח של הפועלים, וכך יהיה מעות לתת להם בשכרם. ורב פפא אמר דהטעם משום ש"לא נתנה תורה למלאכי השרת" - ואם הבנין יהיה קדוש יבואו למעול בו בשעת העבודה להנות מצילו ולשבת עליו וכדומה.

[11] בסוף הסוגיא חילק בזה רב פפא והעמיד למשנתנו דוקא כשקנו לצורך בו ביום, שבזה אפשר להזהר שלא יבואו למעול, אבל באלו שקנאום לזמן מרובה אי אפשר להזהר שלא ישבו עליהם ויהנו מהם, לכך לא מקדישים אותם.