[1] היינו רב ורב חנינא, ר' יוחנן ורב חביבא, ויש מחליפים את ר' יוחנן בר' יונתן.

[2] ששם נכתב זכרון מחיית עמלק, ונחשב שני הכתיבות האלו ככתיבה אחת - משום שכל מה שכתוב בתורה נחשב כתיבה אחת.

[3] לגבי איכה אין נידון דכתבה ירמיה ולכו"ע מטמאת את הידים.

[4] והגם שאמר שמואל שאסתר נאמרה ברוח הקודש, ס"ל שנאמרה לקרות בעל פה כמשניות, אבל לא נאמרה להכתב בספר להיות מכלל ספרי הקודש. אכן כתבו התוס' (בד"ה נאמרה) שמדרבנן ניתנה להכתב, ואחרי שניתנה להכתב מדרבנן הדין הוא שאם קראה ע"פ לא יצא.

[5] לכאורה היא מחלוקת ב"ש וב"ה שנזכרת בהמשך בדברי ר"ש שב"ש מקילים שאינה מטמאת את הידים וב"ה מחמירים וס"ל שכן מטמאת.

[6] וכתבו התוס', דאפי' אוכל נפש שאפשר לעשות אותו מאתמול מותר, לבד אוכל נפש כהחולב והמגבן וכו' שעדיף אם יעשה אותם מאתמול דיהיו יותר משובחים, שזה אסור לעשות ביו"ט.

[7] אכן מכשירים שאי אפשר היה לעשותם מאתמול מותר ביו"ט.

[8] דהיה עושה יוה"כ כשבת לענין זה, דהיינו גם מי שעונשו בידי שמים נפטר מהתשלומין.

[9] כלומר, שאם קיבלו מלקות אין ב"ד של מעלה נפרעים מהם להענישם בכרת.

[10] ודקדק זאת רבא ממשנתנו שאמרה "אין בין יוה"כ לשבת אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בהיכרת", ומבואר שבהיכרת עונשו בידי שמים דוקא, ואילו לר' חנינא בן גמליאל גם חייבי כרת עונשם בידי אדם כיון שאם לקו נפטרו מידי כריתתן.

[11] דס"ל דמלקות בחייבי כריתות ליכא, דילפינן ממה שיצא כרת באחותו - דהיינו שנכתב בו שוב כרת בפני עצמו ולא סגי במה שיש כרת בכלל כל העריות, ללמד שחייבי כרת נידונים בכרת דוקא ולא במלקות.

[12] ובכל אופן כיון שעיקר זדונו בהיכרת חשיב זדונו בידי שמים ולא זדונו בידי אדם.