[1] גט היא צריכה שמא נתרצה האב בקידושי שני, וחליצה היא צריכה שמא נתרצה האב בקידושי ראשון. ומיאון היא צריכה שמא לא נתרצה האב לא בקידושי ראשון ולא בקידושי שני, ואם יקדש את אחותה יחשבו שאין קידושין תופסין לו בה, וכיון שיש לחוש שמא לא נתרצה האב בקידושי הראשון והשני, כן תופסין קידושין באחותה. ופירש"י, דשמא לא נתרצה בראשון בכדי נסבה כי אפי' אם נתרצה בראשון, ג"כ תופסין קידושין באחותה - דהרי אחות חלוצה היא רק מדרבנן. ור' שמשון מקוצי (בתוד"ה צריכה) פירש, שגם לא נתרצה בשני כדי נסבה, דהרי גם בהתרצה לשני הוא רק מאמר דרבנן ותופסין מה"ת קידושין. (והאריכו התוס' לבאר למה א"כ נקט לשון זו).

[2] ואין לומר שיצטרכו מיאון כדי שלא יאמרו שאין קידושין תופסין באחותה, דבזה לא יבואו לטעות כלל, כי הכל יודעים שאחות חלוצה היא רק מדרבנן.

[3] דכיון שמה"ת אוכלת בתרומה מן האירוסין, ורק חכמים החמירו שאינה אוכלת עד שתנשא, כאן סמכינן על חזקה שודאי לא ימחה האב כשיבוא ולכן אוכלת. אכן כשהגיע דין כזה למעשה אצל רב, חשש להא דרב אסי ולא התיר לאכול בתרומה.

[4] שיש לנו להעמיד את הממון בחזקתו, עד שנדע בוודאות שאביה נתרצה בקידושין.

[5] ואפי' לרב דאמר שאוכלת כשאביה במדינת הים, שם משום שלא נמצא האב, אבל כאן שנמצא ולא שאלו אותו ודאי הוא כועס, ומרוב כעסו שותק.

[6] והקשה עולא, דדברים אלו כחומץ וכו', הרי לעיל שהיו קידושי דאורייתא אמר רב הונא שלא אוכלת, כ"ש כאן שלא היו קידושי דאורייתא. ותירצה הגמ', דנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב, וכיון ששתק הפקיר זכותו בה, או ששתיקתו הודאה.

[7] אפי' לרב אסי, דמזה ששתק ולא מיחה ש"מ שמסכים.