[1] ומבואר ברש"י שספיקו הוא אליבא דרבנן שבריש העמוד למדו גז"ש "גאולה" "גאולה" משדה אחוזה לענין שאין בתי ערי חומה נגאלים לחצאים כמו שדה אחוזה, וה"ה שהם נגאלים בקרובים כמו ששדה אחוזה נגאל בקרובים, או דלמא כיון שתיבת "גאולה" האמורה גבי שדה אחוזה היא נאמרה על גאולת חצאין, וכדכתיב (ויקרא כה:כו) "ומצא כדי גאולתו" - דהיינו דוקא כדי גאולתו ולא לחצאין, אבל אין לנו ללמוד משם דין גאולת קרובים, כי על זה לא נאמר בפסוק תיבת "גאולה".

[2] דרשה הברייתא מהפסוק (שם:כד) "ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ" - שהוא פסוק מיותר (דהרי כבר נאמרו כל דיני גאולה), ופסוק זה מדבר על גאולת קרובים דהרי מיד בפסוק הבא נאמר "ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו", ועל כרחך שבא לרבות דברים אחרים שלא נזכרו בפרשה והם גאולת קרובים ב"בתים ועבד עברי". ומדייק רב הונא "מאי לאו (הכוונה בתיבת "בתים") - בתי ערי חומה", ודלא כרב ששת. [ורב ששת דוחה שהכוונה לבתי החצרים].

[3] וביאר רב ששת ע"פ הברייתא שהלימוד הוא מזה שיש שני פסוקים, דהנה בשדה אחוזה כתיב גאולת קרובים וכדכתיב (ויקרא כה:כה) "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו", ובתי חצרים הוקשו לשדה אחוזה, וכדכתיב (שם:לא) "ובתי החצרים, אשר אין להם חומה סביב על-שדה הארץ ייחשב גאולה תהיה לו וביובל ייצא". ומלבד זה נאמר עוד (שם:כד) "ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תיתנו לארץ" - והוא מיותר וכנ"ל, ובא ללמדנו לקבוע את גאולת הקרובים שבשדה אחוזה (וה"ה בבתי חצרים) לחובה.

[4] על כרחך מודה רב ששת אליבא דר' יהושע, דהרי לשיטתו הפסוק (שם:כד) "ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ" - מיותר, דהרי לא בא ללמד על לקובעו חובה, ועל כרחך שבא ללמד על גאולת קרובים בבתי ערי חומה.

[5] והטעם שמודה כאן ר' יהושע - כדי שלא יטמע בין העכו"ם, ודרשינן זאת מייתור הפסוק (שם:כד) "ובכל וגו' גאולה תתנו" שבא לרבות גם עבד כנעני הנמכר לעכו"ם לחובה. וביארו התוס' בד"ה לקובעו, דכאן הדרשא היא מתיבת "בכל" דהרי עבד עברי הנמכר לעכו"ם לא נאמר בהאי ענינא ורק נדרש מהריבוי הזה.

[6] מבואר בגמ' דדריש את הקרא (דברים טו:יז) "ולקחת את-המרצע, ונתתה באזנו ובדלת" - בדרך של ריבוי ומיעוט וריבוי, וה"פ: תיבת "ולקחת" משמע שבא לרבות כל דבר, ובתיבת "מרצע" מיעט, ובתיבות "באזנו ובדלת" חזר וריבה כל דבר, דהיינו כל דבר שראוי לרצוע את אזנו עד הדלת. והכלל הוא שבריבוי ומיעוט וריבוי מרבים את הכל בין כלי מתכות ובין מרצע מעץ, ומעטים דבר אחד - דהיינו סם, שלא יתן על אוזנו סם חריף שינקוב את אוזנו.

[7] דריש את הקרא הנ"ל בכלל ופרט וכלל ואין אתה דן אלא כעין הפרט מה מרצע של מתכת אף כל של מתכת. וגם ריבה את המרצע הגדול, וביאר התוס' הרא"ש שהריבוי הוא דאף שמחמת גודלו אינו נוקב אלא הוא חותך בכל אופן מותר לרצוע בו.

[8] דדרשינן הכי: כל היכא דקרינא ביה (דברים כא:יב) "והבאתה אל תוך ביתך", קרינא ביה "וראית בשביה", כל היכא דלא קרינא ביה "והבאתה אל תוך ביתך", לא קרינא ביה "וראית בשביה" - ולא הותרה לו כלל.