[1] ורוב הראשונים ס"ל שצריך לשלם את כל הסכום הכתוב בשטר, וכגון בסוגיין אם היתה הכתובה מאה מנה אפי' שמכרה בטובת הנאה של עשרה מנים, צריך לשלם את כל המאה מנה. אולם ר"י בתוס', הוכיח שאין צריך לשלם אלא את מה ששילמו הקונים בטובת הנאה דזה מה שהפסיד אותם, אבל לא מה שלא הרויחו.

[2] ואף שאין לו ימכור את הקרקע עד שישיג מעות וישלם לו.

[3] ולא חיישינן לחינא כנגד נעילת דלת, אבל באשה לא שייך נעילת דלת דיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא. ולעיל דאמרנו שאשה עדיפא משום חינא, היינו משום שמיירי לאחר מיתת הבעל שהוא הלווה, דכיון שהוא מילתא דלא שכיחא לא שייך בזה נעילת דלת לכן חינא עדיפא.

[4] ופירשו דמה דאמרינן לעיל משום חינא, הוא משום ששם באמת לא היה הדין של הבע"ח לגבות

[5] כתבו התוס' (בד"ה האומר), דכל הסוגיא מיירי באומר "מעכשיו" בין לענין גט ובין לענין קנית הפרה באגם, דבלא מעכשיו כלתה קנינו ולא מהני, אם לא שנמצא בחצר של הקונה.

[6] רב ושמואל אמרו גבי מי שמת והניח פירות תלושים והיו לו בעלי חובות ויורשים, שהדין הוא שאם היו ברה"ר - וקדם בע"ח ותפסן מועילה תפיסתו, מחמת שחפץ שמונח ברה"ר אינו נחשב ברשותו של אדם - דאי אפשר להחיל שם קנין. וה"ה כאן לא נחשב הגט ברשות האשה, ולכן אחר ל' יום אינה מגורשת.

[7] לכו"ע מגורשת כמו שאמר רב נחמת גבי האומר לחברו משוך פרה זו ולא תהיה קנויה לך עד לאח' ל' יום שקנה אפי' כשעומדת באגם - דכיון שהוא מקום הראוי לקנין מועיל קנינו.

[8] סבר רב חסדא ללישנא זו דצידי רה"ר כרשות הרבים דמו. ואילו רמב"ח מבין שצידי רה"ר יש לדמותם לאגם, וכמו שבאגם קונה גם בצידי רה"ר קונה. וה"ה לענין גט דנחשב ברשותה.

[9] פי', הושיבה בחנותו למכור את יינו או פירותיו, או שמינה אותה אפוטרופוס על נכסיו.

[10] פילכה פירושו מה שהיא טווה בצמר, ומשביעה שלא לקחה לעצמה כלום מהצמר למכור אותו וכדומה. וכן על עיסתה מה שהיא לשה שלא נתנה או מכרה ממנו לאחר, וכן על שאר דברים שהיא מתעסקת בהן בבית.

[11] דהיינו שעשה אותה הבעל אפורטופיא והוא מגלגל עליה שבועה מזה על דבר אחר.

[12] לפי הצד הראשון של הגמ' מחלוקתם הוא בשבועה ע"י גלגול, אבל בשבועה סתם לכו"ע לא יכול להשביעה על פלכה ועיסתה. ולפי הצד השני בגמ' מחלוקתם בשבועה סתם, אבל ע"י גלגול לכו"ע יכול להשביעה על פלכה ועיסתה.