[1] לאפוקי אם אכל אותו בשוק או אפי' שאכל על שולחנו רק אכל אותו בחפזה.

[2] דהיינו תמרים שנידוכו יחד. והקשה רש"י, מאי "אפילו" דקאמר ר' אבא, הרי תמרים מעולים יותר מתאנים. והשאיר בקושיא. ותוס' (בד"ה שיגרא) תירצו, שמיירי בתמרים שמקבצים אותם יחד מחמת שאינם טובות כל כך.

[3] כלומר, על זה אמר רב אסי שדין המשנה מיירי רק כ"שיש שבח כנגד הוצאה" אז צריך להשבע, אבל אם יש יותר מכדי הוצאה נוטל את ההוצאה בלא שבועה. ועל זה מקשה רבא, דאתי ליאערומי, שיטען הבעל שהוציא הרבה יותר ממה שהוציא באמת, רק שיזהר לתבוע קצת פחות ממה שיש שבח, והרי הוא מוציא בלא שבועה שלא כדין.

[4] והטעם, אביי אמר משום שמא הלוקח יפסיד את הקרקע, כיון שיודע שהיא מכורה לו רק לזמן, ורק יזרע ויקצור תמיד, ולא ישביח את הקרקע. ורבא פירש שהטעם משום רווח הבית, שמה שתיקנו אכילת פירות לבעל הוא כדי שיביא את הפירות לבית ויהיה בבית מזון ברווח.

[5] והגם דבמתניתין איתא בסתמא ד"יחלוקו", מ"מ פירש"י ע"פ הסוגיא ביבמות (דף לח.) דדוקא בנכסי מלוג יחלוקו, אבל על כתובתה או נכסי צאן ברזל לא יחלוקו והם בחזקת יורשי הבעל.

[6] גם כספי האח המת משועבדים לכתובת האשה, ולכן לא יכול היבם לזכות בהן.

[7] והיבם אוכל פירות, וס"ל שגם המטלטלים משועבדים לכתובה. ולקמן (דף פא:) מסיקה הגמ' שתנא דמתניתין הוא רק אליבא דר"מ, אבל חכמים חולקים וס"ל שלא משתעבד לה הכתובה.

[8] פי', דשמין כמה יפה הקרקע עם הפירות, וכמה יפה הקרקע בלי הפירות, ואת ההפרש בין שני השומות ילקח בהן קרקע שתהיה כנכסי מלוג של האשה, וכשיגדלו פירות בקרקע החדשה היבם יאכל מהן פירות.

[9] דחשיבי כמטלטלים, ובסתמא מטלטלין לא משועבדים לכתובתה, אלא א"כ היא תפסה אותם, ולכך אם היא קדמה ותפסה זכתה בהן, ואם הוא קדם וזכה זכה הוא בהן - ודינם כנכסי מלוג שילקח בהן קרקע והקרקע שלה והוא אוכל פירות.

[10] דס"ל שהם חשובים כמו פירות שגדלו בקרקע נכסי מלוג שלה, שהוא אוכל את הפירות.

[11] הגמ' לקמן (דף פא:) הקשתה על דין זה דלא יתכן לומר שיהיה הפירות של היבם - דכיון שהם מחוברים הרי הם משועבדים לה כמו קרקעות, ולכן משנה הגמ' את הגירסא במשנה וגורסת "שלה".