[1] כגון זר שאכל תרומה. והקשתה הגמ' היכי משכח"ל, הרי החיוב ממון נתחייב בו כבר מעת שהגביה את התרומה קודם שאכל. ותירצה ג' תירוצים: א) שתחב לו חברו תרומה לתוך פיו והוא לא הגביהה אותה, ובאופן שיכול להחזיר אותה ע"י הדחק. ב) לרב פפא מיירי שתחב לו חברו משקין של תרומה לתוך פיו - שהם נמאסים מיד כשהם תוך פיו, ולכן אין על השותה חיוב גזילה כיון שאינה רואיה, וחיוב התשלומים הוא רק על הנאת מעיו כשבולע - וזה בא יחד עם חיוב מיתה. ג) רב אשי מתרץ דמיירי בזר שאכל תרומה שלו (שירש אותה מאבי אמו שהיה כהן), ובאותה שעה שאכלה קרע שיראין של חברו, ויש כאן חיוב מיתה על התרומה ותשלומים על השיראין.

[2] אביי יליף מגז"ש "אסון" "אסון", כתיב "לא יהא אסון" (בנוגף אשה הרה) - דמיירי באסון בידי אדם מיתת ב"ד, ונאמר אצל בני יעקב "וקראהו אסון" - היינו בידי שמים, וא"כ יש לנו ללמוד מה האסון בידי אדם - אתא למימר דפטור מן התשלומים, כך אסון בידי שמים פטור מן התשלומים.

[3] דהלימוד הוא מבני יעקב דשם מיירי במיתה בידי שמים - ולא בכרת.

[4] רבא יליף מדכתיב (ויקרא כ:ד-ה) "ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא... ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו" - אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם, מה מיתה שלכם פטור מן התשלומין אף כרת שלי פטור מן התשלומין, ע"כ. ולפ"ז הלימוד לפטור הוא רק על כרת ולא על מיתה בידי שמים.

[5] ס"ל דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב.

[6] ס"ל דלא חשיב כאן מיתה לזה ותשלומין לזה, אלא היכא שמתחייב מיתה לראובן וממון לשמעון, אבל כאן שמתחייב מיתה לשמים וממון לאדם - לא הוי מיתה לזה ותשלומין לזה. ור"ת ס"ל דבעלמא מודה רבא דממון לזה ונפשות לזה פטור, ורק גבי עדים זוממים, דבעינן שתתקיים הזמה כלפי כל אחד ואחד, ולכן ממון לזה ונפשות לזה חייב. וריב"א בסוף התוס' חולק שלכו"ע מיתה לזה ותשלומין לזה חייב, ע"ש.