[1] פי', הודה הלוה שהוא כתב את השטר ואינו מזויף, אלא שטוען ששטר זה פרוע או שטר אמנה היה, בזה יש לדון האם נאמן בטענתו ולא נוכל לגבות בשטר זה עד שנקיים את השטר, [שע"י קיום יכול לטעון המלוה אם השטר היה פרוע מדוע הוא נשאר אצלי].

[2] רש"י פירש בסוגיין שגם מחלוקת רבנן ור' מאיר דהברייתא מיירי באופן שהודה הלוה שכתב את השטר, ובאו עדים ואמרו שהם חתמו על השטר אלא שהיו אנוסים, ולפי ר"מ כיון שמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו הרי שאין צריך לקיומם, ולכן אין להם כח של מגו דהפה שאסר להיות נאמנים שהיו אנוסים - דאין השטר מתקיים על פיהם אלא ע"פ הודאת הלוה, וחכמים חולקים וסוברים שכן צריך לקיימו ולכך דוקא ע"י עדותם מתקיים השטר ונאמנים לומר שאנוסים היו. והקשו התוס', דא"כ יחלקו גבי לוה ומלוה ולא גבי עדים, ועוד הקשו שר' יוחנן אמר שלכו"ע "מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו", ולכן למדו התוס' שטעם ר"מ דאין נאמנים העדים במגו דאף שאומרים שהם חתמו על השטר אינם נאמנים לומר שאנוסים היו, דס"ל דכמו שאנחנו אומרים גבי לוה שלא נאמן אם מודה שכתב את השטר לומר שהוא פרוע, כך אין העדים נאמנים. ורבנן ס"ל שלא דמי, שגבי לוה אין לו מגו (כמבואר בהערה הבאה), אבל לגבי עדים יש להם מגו דהפה שאסר והם נאמנים. ונמצא לפ"ז שחולקים רש"י ותוס' בדעת רבנן לגבי לוה, דלרש"י הם חולקים וס"ל שצריך לקיימו, ואילו לתוס' שסוברים שחלוק דין לוה מעדים, ס"ל שלגבי לוה אין צריך לקיימו.

[3] ולא אמרינן שיהיה נאמן לומר שהשטר פרוע במגו שלא היה מודה שכתב את השטר והיה טוען שהשטר מזויף, והטעם כתבו התוס' (בד"ה מודה) דשמא ירא לומר שהשטר מזויף פן יכחישוהו. ובשם הקונטרס במקום אחר פירשו, שהטעם דמה"ת לא נאמן לומר שהוא מזויף כיון שעדים שחתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ולכן אין כאן מגו, דחכמים הצריכו קיום רק בטענת מזויף ולא בטענת פרוע.

[4] רבא מתרץ את הקושיא שאם אמר לוה שהוא שטר אמנה זה פשיטא שלא נאמן - ומה אתא רב לאשמועינן, וביאר שבא לומר שאף שאומר ששטר אמנה הוא אינו נאמן ולא אמרינן כאן הפה שאסר, אלא אמרינן ד"מודה בשטר שכתבו - אין צריך המלוה לקיימו".

[5] כגון שגם המלוה הוא בעל חוב לאחרים, וברגע שאומר שהוא שטר אמנה הוא מפסיד את הנושים בו שלא יוכלו לגבות משטר זה. וביארו התוס' (בד"ה כגון), שאין לו כאן מגו שהיה יכול למחול את השטר ללוה, דזה ודאי לא היה עושה להפסיד את חובו, אכן בזה שאומר שהוא שטר אמנה אינו מפסיד כיון שהוא מכיר ויודע בזה הלוה שאינו גזלן. וגם אינו נאמן במגו שיכל לשרוף את השטר, דמיירי שכבר הוחזק השטר בב"ד או שהיה אצל שליש.

[6] ואף שלכאורה יש להם מגו שהם הרי קיימו את השטר, מ"מ כיון שאסור לאדם להשהות שטר אמנה אצלו דכתיב "אל תשכן באהליך עולה", א"כ ודאי הוא שלא חתמו על עולה.

[7] שטר אמנה הוא שנותן את השטר למלוה אף שלא לוה כלום, אלא שאם יצטרך ללוות שיהיה השטר מוכן מיד, והאמינו שלא יתבענו אא"כ ילונו.

[8] מפייס ומבקש מחברו האוהבו שיכתוב לו שטר כאילו הוא חייב לו סכום כסף כדי שיוחזק כעשיר בעיני אנשים, ומאמינו שלא יגבה שטר זה.

[9] דפעמים שמעכב אותו המלוה עד שישלם הלוה את שכר הסופר שצריך הלוה לשלם, ופעמים שמשלם המלוה במקומו ועתה מעכב את השטר כדי שיחזיר לו את הפשיטי דספרא.

[10] כתבו התוס' (בד"ה זימנין), שלכו"ע לא מיקרי עולה אם השאיר את השטר אפשיטי דספרא, אלא הנידון בכה"ג שהשאיר תחילה בשביל פשיטי דספרא ושוב שכח ליתן לו את השטר אחר ששילם לו הלוה את הפשיטי.

[11] פי', שהאמין הלוה למלוה ליתן לו שטר כאילו שלוה ממנו כבר עכשיו לצורך שאם ירצה ללוות בעוד זמן יחול השעבוד כבר מעכשיו ויודע בו שלא יגבה ממנו אא"כ לבסוף ילוה. אכן בלא זה ששעבד את הנכסים קודם - היה זה שטר פסול משום שהוא שטר מוקדם.

[12] ביארו התוס' (בד"ה אמר), שעל כרחך מיירי אפי' בכה"ג שאין כתב ידם יוצא במקום אחר, דאם כתב ידם יוצא ממקום אחר פשיטא שאין נאמנים כמו שאמרו לעיל. והטעם שאסור לעשות שטר אמנה, ואם הם אומרים שחתמו על שטר אמנה הרי שהם מרשיעים את עצמם.

[13] דכיון שהוא בעדותו כשבא לקיים את השטר ומוסיף שהיה תנאי, הרי שהוא עוקר את עדותו ואומר לב"ד שלא יקבלו את עדותו בסתם אלא שהיה תנאי, ולכן אי אפשר לקיים את חתימתו בלי שיתקיים התנאי, ועל כרחך צריך הקונה לקיים את התנאי דאל"כ אין לו שני עדים בשטר.