[1] מפני שאסור לסייע ביד עוברי עבירה בשעה שעוברים עבירה, וכשמשאילה נפה וכברה וכו' היא לא מסייעת לה בשעת העבירה ולכן מותר, אולם אם היא בוררת וטוחנת עמה - הרי שמסייעתה בשעת העבירה ואסור.

[2] נחלקו אביי ורבא בביאור משנתנו, אביי ס"ל דרוב עמי הארץ מעשרין הן, וכיון שכן מותר לאשת חבר לברור ולטחון - דאין לחוש שהיא מסייעת עוברי עבירה של איסור טבל, כיון שרוב עמי הארץ מעשרין הן. ואילו רבא ס"ל שעם הארץ שחשוד על המעשר - לא אזלינן ביה בתר הרוב אלא הוי כמחצה על מחצה [לפירש"י. ולתוס' (בד"ה רבא), ס"ל דאף שאזלינן בתר הרוב אסור לסייעם משום איסור דמאי], ואדרבה מחמת הספק דאורייתא אסור לאשת חבר לסייע ביד עוברי עבירה, והוא מעמיד את המשנה בעם הארץ דר' מאיר, שאמר "איזהו עם הארץ כל שאינו אוכל חוליו בטהרה" - שעם הארץ כזה אינו חשוד שלא לעשר, ולכן מותר לעסוק עמו. וכל זמן שלא גלגלה את העיסה הוא רק חשש טומאת חולין דרבנן ולכן משום דרכי שלום התירו לאשת חבר לברור ולטחון עם אשת עם הארץ, אולם משתטיל את המים - דהיינו משעה שהיא מגלגלת את העיסה שאז צריך להפריש חלה שאסור לגרום לה טומאה מה"ת, בזה אסור לאשת חבר לסייע לאשת עם הארץ.

[3] דגזרו עליהם להיות כזבים, אבל לא בכל דבר וכדלהלן. אכן הר"ר משה מפונטיז"א ס"ל שלא גזרו עליהם כזבים כלל, וכל מה שמטמא הוא מחמת בגדיו, שעליהם גזרו משום שמא ישבה עליהם אשתו נדה, וכן רוק שלו טמא משום שנוגע בשפתיו - אבל לא משום מעיינות הזב.

[4] מבואר בתוס', דמה שגזרו על בגדיו הוא רק מחמת החשש ששמא ישבה עליהם אשתו נדה.

[5] מבואר בתוס', שדוקא טומאות שאפשר להזהר בהן גזרו עליהם, אבל במשכב ומושב והיסט ומדרס לא החמירו.