[1] דאין מה לגזור, דאין לחוש שמא יטעו להתיר בקטן שנשא גדולה שתאכל בתרומה - דהכל יודעים שאין נשואין לקטן.

[2] ואפי' בתרומה דרבנן, גזירה שמא ישא כהן חרש את הפיקחת וירצה להאכילה בתרומה - וחיישינן שמא יבוא להאכילה אפי' בתרומה דאורייתא, וזה איסור גמור לפיקחת כיון שאין כאן נשואין מה"ת.

[3] סובר עולא שדבר תורה בין נודעה ובין לא נודעה מכפרת ומשום ש"יאוש לא כדי קני" ואין הבהמה קנויה לגזלן ביאוש לחודיה, ולא חל ההקדש ואינה חטאת כלל. אלא שתיקנו חכמים היכא שלא נודעה שהיא גזולה שיחול ההקדש, כדי שלא יהיו הכהנים עצבין שאכלו חולין שנשחטו בעזרה, דאם הכהנים יהיו עצבים יהיה המזבח בטל משום שנמנעין הכהנים מלעבוד.

[4] והטעם שנקט חטאת, הוא כדי לומר חידוש יותר גדול, דבעולה פשיטא שיש לגזור בנודעה שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות - כיון שכולה כליל, אלא אפי' בחטאת שאין מגיע למזבח אלא החלב ודם וכל הבשר אוכלים הכהנים - ג"כ יש לחוש שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, ותקנו שאם נודעה שלא מכפרת.