[1] ובתחילה רצתה הגמ' להביא ראיה מדין זה דס"ל לר' חנינא שדי כדי להוציא מיד הלקוחות מה שהחוב קצוב ולא צריך גם לכתוב, דהרי פרנסה לא כתובה והיא רק קצוצה - ובכל אופן מוציאים. ודוחה הגמ', דשאי פרנסה אפי' שאינה כתובה, כיון שיש עליה קול משעת המיתה שלאלו הבנות יהיה עישור נכסים לכן חשיב כאילו היא כתובה.

[2] פי', כגון ראובן שקנה שדה ונמצאת שהיא גזולה ובינתים השביח אותה הלוקח בנטיעת אילנות ובזיבול וגם היא גידלה פירות, ובא הנגזל וגבה אותה מראובן הלוקח כמות שהיא. הדין הוא שאת שווי גוף השדה גובה ראובן גם ממשועבדים - וכגון שמכר הגזלן עוד שדה אחרת לשמעון הרי ראובן גובה משמעון, אבל אכילת פירות ושבח קרקעות מבואר במשנתנו שאינו גובה, ונחלקו תנאים ואמוראים בטעם.

[3] כן פירש"י, ולפ"ז דברי ר' נתן לא כעולא ולא כר' חנינא. אכן התוס' (בד"ה אלמא) לא ניחא להו בפירוש זה, ומפרשים שר' נתן ס"ל כעולא דמצריך שיהיה קצוב ולכן צריך שיקדם שבחו של ראשון שאז הוא דבר קצוב, ומהני אפי' שאין כתוב.

[4] והחילוק בין כיסין לבין שוורים שלגבי שוורים יתכן באמת שאיבד שנים כמו שטוען אבל הם נפרדו אחד מן השני ולכן מצא המוצא רק אחד, משא"כ גבי כיסים שאינם נפרדים מכח עצמם, ואם טוען שאיבד ב' כיסים והמוצא מודה שמצא רק אחד יש כאן שבועת מודה במקצת. ומבואר בגמ' שלר' יצחק לית ליה טעמא ד"מפני תיקון העולם", ובתחילה נסתה הגמ' להעמיד את דבריו כר' אליעזר בן יעקב ודחתה. והתוס' (בד"ה תניא) גרסו שעכ"פ תנא דברייתא דס"ל כר' יצחק.

[5] הדין שלכו"ע לא נשבעים, ובטעם הדבר, דהוי כמשיב אבידה, ומה שלא נשבעים במשיב אבידה פירש"י שהוא משום תיקון העולם. והתוס' (בד"ה ורבי) כתבו, שהוא מכח מגו, שהיה יכול שלא להשיב לו כלום.

[6] ומה שמצינו שאין נשבעים על טענת קטן הינו דוקא טענת עצמו (דאיכא מיעוט מקרא, וכגון שאמר לו הקטן שהפקיד בידו מנה - אין יכול להשביעו), אבל בטענת אביו משביעים אפי' לקטן. ורבנן פליגי וס"ל שאפי' בטוענו גדול בטענת אביו אין משביעים. ומחלוקתם בדברי רבה, דראב"י ס"ל שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו בין בו ובין באביו ולא היה יכול לכפור, ולכן לא חשוב משיב אבידה ובין בטענת קטן ובין בטענת גדול נשבע, ורבנן פליגי וס"ל שאינו מעיז והוי משיב אבידה, ולכן אין נשבע בטענת אביו בין בגדול ובין בקטן.