[1] הכי תנן אמר לשנים "תנו גט לאשתי" או לשלשה "כתבו גט ותנו לאשתי" הרי אלו יכתבו ותנו, ודייקינן אינהו אין אבל שליח לא. והטעם שלא מועיל, פירש אביי משום שיש בזה בזיון לבעל שעליו מוטל לכתוב את הגט, ואם מבקש מאחרים שיכתבו בשבילו זה סימן שאינו יודע לכתוב את הגט, ויתכן שמקפיד שרק הם ידעו מביזיונו זה שאינו יודע לכתוב את הגט אבל אחרים לא. ורבא אמר שהטעם הוא משום שמילי לא ממסרן לשליח, וכאן הרי רק מסר להם מילים לכתוב ולתת את הגט, ומילי לא ממסרן לשליח.

[2] וס"ל דשליח מתנה אינו כגט, ויכולים לומר לאחרים לכתוב ולתת את שטר המתנה, דאין כאן בזיון של הנותן, דאין חוב על הנותן לכתוב את השטר מתנה.

[3] ס"ל דמתנה הוי כגט, כיון שהטעם הוא משום ד"אין מילי מימסרן לשליח" וא"כ לא שנא מתנה ולא שנא גט אי אפשר למסור לאחרים מה שקיבלו רק מילים ממנו - דהיינו ציווי לכתוב שטר.

[4] באופן כזה אין מחלוקת ולכו"ע מגורשת, כי גם הבעל לא הקפיד וגם עשה כהוגן שלקח את החפץ ואח"כ נתן את הגט וזה בין בשליח ראשון ובין בשליח שני מהני.

[5] ואפי' שעשה ממש היפך מה שביקש הבעל, בכל אופן לר"ל היא מגורשת בין בשליח הראשון של הבעל ובין בשליח אחר, כי עיקר קפידת הבעל שיגיע החפץ לידו, וכיון שכך נעשה אינו מקפיד בין בשליח ראשון ובין בשליח שני.

[6] שלא קיים את דברו, ואפי' לא עשה שליח אחר אלא הוא עצמו שינה מדברי הבעל, ג"כ הוי קפידא ולא מגורשת.

[7] ס"ל לתוס' שבהקפיד הבעל בלשונו, כל שינוי שעשה לא מהני אפי' שלא שינה השליח השני והקדים נטילת החפץ, מ"מ לא הוי גט - שזה עצמו שמינה שליח אחר נגד רצון הבעל, לא הוי שליח - שאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר.