[1] והקשתה הגמ' על תירוץ זה, דהרי גם כאן אינו בודאי שתהא אסורה מחיים, כי על הצד שהאשה תמות ברישא לא תגיע למצב שהיתה אסורה לאכול בתרומה מחיים. ועל כרחך הוא משום שאתה חושש שמא ימות, וזה סתירה לדין משנתנו שאמרה שאוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים ולא חיישינן שמא מת.

[2] דכן מצינו גבי הלוקח יין מבין הכותים שסובר ר' יהודה דלא יכול להתנות ולהפריש אח"כ משום שחיישינן שמא יבקע הנוד ונמצא ששתה טבלים למפרע, והיינו דחייש ר' יהודה למיתה. ור"מ לא חייש למיתה דהרי לא חש שמא יבקע הנוד ויכול להתנות שיפריש לאחר זמן.

[3] כגון בערל שמתו אחיו מחמת מילה, שאף פעם לא יוכל למול. או שאינו יכול להמתין עד שיטהר, כיון שאז יעבור ב"בל תאחר" בקרבן הזה.

[4] כגון שאפשר לתקן שירעה, או בערל וטמא שיכולים להמתין עד שיטבול או עד שימול. באופן שיש רק ספק חיוב, לא עשו חכמים תקנה לספק באופן שלא יקיים מצות סמיכה.

[5] דהיינו שבת ישראל הנשואה לכהן - לא יכולה להמשיך לאכול בתרומה דשמא מת בעלה, והיינו חומרי מתים. ובת כהן הנשואה לישראל - לא יכולה לחזור לתרומת בית אביה דשמא בעלה חי, והיינו חומרי חיים.