עירובין דף נד. א

מה הביאור במה שאמרו אם אדם משים את עצמו כחיה וכו'?

ללישנא קמא:
כחיה זו שדורסת ואוכלת
לאיכא דאמרי:
כחיה זו שמסרחת ואוכלת
ללשון
ראשון ברש"י
כחיה שאוכלת מיד אחר הריגה
כך אינו מקפיד על בשר בלא תבלין
כחיה שאוכלת אוכל מלוכלך בטיט
כך אינו מקפיד על מאכלו אם נתבשל כדבעי
ללשון
שני ברש"י [1]
כחיה שאוכלת מיד אחר הריגה
כך הוא מקפיד לחזור על תלמודו
כחיה שאוכלת אוכל מלוכלך בטיט
כך הוא מבייש עצמו על דברי תורה

עירובין דף נד: א

מה הביאור בפסוק (משלי יב:כז) "לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ"?

לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ
לרב שיזבי דריש נוטריקון:
לא יחיה ולא יאריך ימים
ציד הרמאי,
אותו שלומד הרבה ולא חוזר
לרב ששת [2] בתמיה: וכי לא יחרוך -
וכי לא יתקיים צידו ויצלנו למאכלו
ציד הרמאי,
שמערים לחזור כל מסכת עד שתתקיים [3]

-------------------------------------------------

[1] דהוקשה לרש"י על הלשון הראשון, דהרי דרך תלמידי חכמים להקפיד על מאכלם ועל מבלושיהן - שיהיו דרך גדולה וכבוד.

[2] רב ששת הוקשה לו על פירוש רב שיזבי, שזה לא נקרא רמאי, אלא נקרא שוטה שלומד הרבה ולא חוזר שודאי לא יועיל כלום, ואילו לשון רמאי הוא ערמומי שעושה שהדבר יתקיים בידו. ולכן מפרש רב ששת אחרת.

[3] וכהדוגמא שמביאה הגמ', שכל עוף שצד הוא משבר את כנפיו עד שלא יכול לעוף ממנו, כך כל מסכת שלומד הוא חוזר עליה הרבה עד שמתקיימת בידו.

עוד חומר לימוד על הדף