[1] דכיון שעירבה עם כל אחת מהחיצוניות בפני עצמה, מיד שנתנה דיוריה בימנית אסורה בשמאלית, ומיד שנתנה בשמאלית אסורה בימנית, דהרי השמאלית והימנית החיצוניות אסורות זו על זו.

[2] דהיות שיש לאמצעית דריסת הרגל בשני המבואות (דרגילה בשניהם), הרי היא אוסרת על החצרות להוציא עם המבוי - היות שלא נשתתפו יחד במבוי.

[3] דאיסור דריסת הרגל שייך רק אם רגילה באותו מבוי, ולכך במבוי השני שאינה רגילה שם אינה אוסרת.

[4] דכיון שעירבה עם אחד מהם גילתה בדעתה שנסתלקה מהאחר, והיא ואותה חיצונה מותרים במבוי ההוא שעירבו בו.

[5] כלומר, אותה חיצונה שהיתה רגילה האמצעית במבוי שלה מותרת להשתמש במבוי, דאין האמצעית אוסרת עליה אף שלא עירבה עמה, כיון שנסתלקה ממנה בזמן שעירבה עם אותה שאינה רגילה.

[6] כיון שעירבו יחד, ובמבוי השני היא גם לא אוסרת - כיון שאין לה רגילות של דריסת הרגל שם.

[7] באופן זה דוחין את האמצעית אל אותה שאינה רגילה, כדי שלא תאסור על החצרות הימניות שעירבו לעצמם במבוי, ומשום שכופין על מדת סדום, דהרי בני החצר האמצעית לא מפסידים בדיחוי זה, דהרי הם לא עירבו ובין כה אסורים במבוי, לכן יש לנו לדחותם למבוי השני, כדי שנתיר לבני החצרות הימניות לטלטל במבוי שלהם.

[8] הכי אמר שמואל, דכיון שעירוב שמו, צריך שיהיה בכלי אחד.

[9] כן פירש"י, ותוס' (ד"ה וקטן) פי' בשם רבינו חננאל שנתנו את העירוב בבית של קטן, ואינו מקנה ביתו.

[10] פי', שמקנה הבעלים של הבית שבו מונח העירוב את רשותו לכל בני החצר, ע"י שמקבל מהם שוה כסף, ומתוך כך כולם נעשים שותפים בביתו, והחצר ושאר הבתים נעשים טפלים ובטלים לבית זה - ולכן הכל נחשב רשות אחת. ומה שלא מערבין במעות לכתחילה, משום שהרבה פעמים אין מצויה המעה בערבי שבתות, ואפי' למי שמצויה לא יערבו כדי שלא יאמרו שמעה עיקר, ומתי שלא תהיה ישתכח תורת עירוב. וכתבו התוס' (ד"ה מפני) כן לא יערבו בשאר דברים, אלא דוקא בפת שהיא מצויה.

[11] דע"י שנותנים פת בבית אחד, דעתו של אדם על פתו, ונחשב שכולם דרים שם כי אדם דר במקום פתו.

[12] רב סובר שאינו יכול לזוז ממקומו כלל, שהרי במקום רגליו אין לו שביתה (שיוכל ללכת משם אלפים אמה לכל רוח) כיון שעקר את שביתתו משם דלא רצה לקנות שם שביתה, ובמקום שרצה לקנות - ג"כ לא קנה, כיון שלא הגדיר היכן מתחת האילן הוא רוצה לקנות שביתה, וכיון שכן לא קנה שביתה לא כאן ולא שם, ואין לו אלא ד' אמות.

[13] הנה המקרה שמיירי בסוגיין הוא, שהיה האילן כולו עם נופו (ונוף האילן היה שלשים אמה) תוך האלפים אמה שלו, ואם היה קונה שביתה בסוף נוף האילן, היה יכול ללכת גם לביתו, כיון שמסוף נוף האילן עד ביתו יש אלפים אמה, אולם כיון שלא בירר היכן קנה שביתתו תחת האילן, יש לנו ללכת לחומרא, ולומר שאולי קנה בתחילת נוף האילן, וממילא הפסיד לצד ביתו שלשים אמה, ולא יכול להגיע לביתו. וכן מחמירים עליו גם בצד השני, שאם רוצה ללכת לצד ההפוך מצד ביתו, לא נותנים לו שלשים אמה מהמקום שהוא עכשיו, כיון שאולי לא קנה את שביתתו במקום תחילת נוף האילן, אלא בסופו, וא"כ נמצא שלא יכול לצאת לצד ההפוך אפי' אמה אחת.

[14] פי', דאנחנו מסתפקים היכן קנה שביתה - כיון שלא סיים את מקום שביתתו, האם קנאה תחת האילן או במקום רגליו, ולכן מחמירים עליו לשני הכיוונים, שאם בא לחזור לאחוריו, אומרים לו שמא קנית תחת האילן ואין לך ממקום רגליך לאחוריך כלום, ואם בא להמשיך וללכת ממקום האילן אל צד ביתו, גם אוסרים עליו, דאומרים לו שמא קנית במקום רגליך בתחילה, וא"כ נגמרים לך האלפים אמה במקום האילן ולא תוכל לצאת יותר. ודינו שיכול ללכת ממקום רגליו עד האילן ולחזור ולא יותר.