[1] כגון בענין העומר שאין ב"ד מתעצלים מלהקריבו מהר. וכן לענין קיני יולדות וזבות שיכולות לסמוך על הכהנים לאכל קדשים לערב, דאין ב"ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל המעות של הקינים שבשופר ויקריבו את כולם.

[2] כלומר, צריך להוציא גם תרומה גדולה, וכל דיני הפרשה, ואין את הקולות שיש בדמאי. דאין כאן ספק שמא עישר אותן בעל הבית ממקום אחר, כיון שלא יודע כמה ליקט, ולא יכול לעשר עליהן.

[3] דמעשרן והמעשרות שלו, ולא צריך לתת המעשר ראשון ללוי, וכן לא מעשר עני לעני, דכיון שיודע המלקט כמה ליקט יש להסתפק שמא חשש בעל התאנים שהמלקט יסמוך עליו שיעשרם, ולכן הוא מעשר עליהם ממקום אחר לפוטרן.

[4] על כרחך שמיירי בכה"ג, דאם נותן לעם הארץ חברו, המקבל לא ישמע לנו לעשר דמאי, דהרי עם הארץ חברו נאמן עליו יותר מאיתנו, וא"כ ודאי שהמקבל חבר הוא. ובכל אופן קאמר רבי ברישא בד"א בעם הארץ, הרי שמיירי שהנותן עם הארץ והמקבל חבר.

[5] על כרחך שמיירי בכה"ג, דהרי אמר רבי בסיפא להדיא שנראין דבריו מדברי אביו משום שמוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ואל יאכילו לעמי הארץ טבלין, הרי שמיירי בנותן חבר למקבל עם הארץ, רק שודאי שאין אנו פוסקים את הדין לעם הארץ - דהרי לא ישמע, לכן צריך להעמיד שחבר אחר שומעו. והנידון על אותו החבר האם צריך להפרישן ודאי, או לא להפריש בכלל, שלרבי אין צריך, דעדיף לחבר לעשות איסור קל ולהפריש שלא מן המוקף כדי שלא יכשיל את חברו עם הארץ (ומימלא גם החבר מותר לאכול), ואילו לרשב"ג עדיף לחבר שלא יעבור איסור קל להפריש שלא מן המוקף אף שיעבור עי"ז עם הארץ איסור חמור לאכול טבל.

[6] אכן אילן הנמצא ברה"י חשיב שהוא ועירובו במקום אחד, בין אם נתכוון לשבות באילן ובין אם נתכוון לשבות למטה. ואליבא דרבי בכל מקום שנתן את העירוב באילן עירובו עירוב, כיון שלא גזרו על שבות של להשתמש באילן בביה"ש, ואליבא דרבנן רק אם נתנו בתוך ג' טפחים לארץ.

[7] מבואר בגמ' שאם האילן נמצא תוך העיר או תוך עיבור העיר אפי' ברה"ר אמרינן גבי עיר כמאן דמליא דמיא - כלומר עיר המוקפת מחיצות נחשבת כאילו היא ועיבורה מלאים עפר, ולענין זה חשוב הכל כרה"י (אמנם לכל שאר דינים חשוב הכל רה"ר), וא"כ הוא ועירובו במקום אחד. ומבואר בגמ' עוד, שגם חוץ לעיבור העיר תוך ד' אמות של האדם - שהם רשותו, חשובים כרשות היחיד וכמאן דמליא, וג"כ הוא ועירובו במקום אחד. וא"כ על כרחך שכל נידון הסוגיא הוא רק באופן מיוחד, שהיה אילן שהיו לו ענפים שהיו נוטים מחוץ לעיקרו יותר מד' אמות ושם הם מזדקפים ועולים יותר מי' טפחים.

[8] דאם נתכוון לשבות על האילן הוא ועירובו במקום אחד.

[9] ואף שלכאורה יש לו אפשרות ללכת אל עירובו ע"י שיעלה באילן למעלה מעשרה (לרבי שלא גזר השתמשות באילן בביה"ש), ומשם ילך למקום עירובו ויביאו, דהרי כל האילן למעלה מעשרה והוי רה"י. זה אינו, דמיירי שהיו רבים מכתפים על הנוף היוצא מחוץ לד' אמות, ולכך אם היה מביא את עירובו למעלה מעשרה דרך אוירה של נטייה זו, הרי עובר באויר רה"ר, וקיי"ל דמושיט מרה"י לרה"י אחרת דרך אויר רה"ר - חייב. ולכן לא יכול להביאו אפי' בביה"ש ואינו עירוב. וע' בתוס' (בד"ה והא) פירוש אחר.

[10] דיכול ללכת ממקומו עד מקום העירוב ולהביא את העירוב למקום שביתתו פחות פחות מד' אמות.

[11] דלרבנן גזרו שבות גם בביה"ש, ורק בפחות מג' דהוי כארעא סמיכתא שיכול להביאו אצלו מהני.