בצח. אלא דמית אחר חצות הא קבעתיה חצות. וברש"י דהא תנן הפסח העומד בחצות ולא הקריבוה ירעה
יש לתמוה, בהתם היינו טעמא מפני דדחייה בידים, כדאיתא בהדיא ברש"י התם - דהיינו שהיה יכול להקרביו ודחה אותו, - נשא"כ הכא הרי לא דחייה אלא שמת אביו?
שווארץ
א) מצאתי קושית כתר"ה שליט"א בספר לב איש (ריינמן) ח"א סי' נא סוף עמ' רלב, וז"ל, קשה הסתירה בדברי רש"י דבדף צו: קאמר משום דלא הקריבו דחהו בידים ומש"ה רועה ובדף צח. וגו' הא קבעתו חצות ואידחי משלמים דהא תנן לעיל צו הפסח העומד בחצות ולא הקריבו ירעה משמע מלשונו דתיכף כשקבעתו חצות אידחי משלמים, עיי"ש
ב) וחשבתי אולי להציע תירוץ על קושיא זו לענ"ד דהנה עי' תוס' רי"ד כאן צח. שכתב שאין הבן יכול לירש קרבן אביו שאין הקרבן כשאר ממון אביו שהוא יורשו אלא הקרבן נקרא על שם אביו וגו' וכיון שאינו יכול לירש קרבן אביו אינו יכול לצאת בקרבן של אביו, עיי"ש ברי"ד. וא"כ נראה שכיון שמת אדם אין לך דחייה בידיים גדולה מזו ואע"פ שהבן לא דחייה בידיים מ"מ הקרבן אינו של הבן וכמ"ש הרי"ד וא"כ ממילא הקרבן נדחה במיתת אביו.
ב) והנה ענין זה של דחייה בידיים נראה שהכוונה שעכשיו ברור שלא יקריב אותו. ועי' רש"י לעיל צו: ד"ה קודם חצות דאם נמצא קודם חצות קבעתיה חצות שהרי נראה וכי לא אקרביה דחייה, ע"כ. וכתוב בהערות הגרי"ש אלישיב זצ"ל שם דבעי תרתי גם חצות וגם דחייה כי אף שעבר חצות עדיין הוא יכול להקריב את הראשון, א"כ אין זה דיחוי ורק אחר שהקריב השני מתברר שהראשון דחוי מחצות כי מה שחצות דוחה מסתבר ודאי שחצות לבד אינו כלום וגו' ממילא על ידי שני הדברים יחד הקרבה דשני ומחשבת חצות נעשה הראשון דחוי, עיי"ש בדברי הגריש"א. ולפ"ז כאן בדף צח. שמת אביו אחר חצות הרי די בזה שקבעתו חצות כי כיון שמת אביו ולא הקריב בחצות ודאי לא יקריב עוד, לכן לא היה צורך לרש"י כאן להזכיר דחייה בידיים כי כיון שמת האב אין לך דחייה בידיים גדולה מזו.
יישר כח גדול
דוד בלום