בעא מיניה רב הונא מרב בחרוזים מהו א״ל אל תהי שוטה בחרוזים כו׳
ועיין רש״י אל תהי שוטה בחרוזים - בשאלה זו דודאי זה סימן, לשון מורי. לישנא אחרינא אל תהי שוטה דבחרוזין הרי זה סימן.
ויש לעיין מה החילוק בין הני תרי לישני.
וחשבתי לומר שכוונת רש״י ב״לשון מורי״ הוא ע״ד צחות ״אל תהי שוטה בחרוזים״ - דהיינו חרוזים מלשון שירה ומילים, ולא לשון חבלים וחוטים. והיינו דכתב רש״י אל תהי שוטה בחרוזים - בשאלה זו כו׳
שמואל
לייקווד
שלום וברכה
'חרוז' במשמעות שפירשת של קצב וצליל בשירה, אינו לשון חז"ל אלא לשון מאוחרת יותר.
ההבדל שבין שני הפירושים ברש"י הוא בתחביר המשפט: האם 'בחרוזים' קאי אלעיל ('שוטה ב[שאלת] חרוזים') או אלקמן ('בחרוזים הרי זה סימן').
כל טוב
יוסי בן ארזה
הבנתי. אבל אין זה חילוק ששייך ב׳ לשונות... וע״ע בספר תורת ה׳ ובספר הראשון לציון (קובו) עמוד 150. גם אני חושב שמצינו לשון ״חרוז״ כבר בנ״ך.
שמואל
אכן לשון חרוזים נזכר בשיר השירים (א' י'). אבל גם שם, הכוונה הוא לענק שלובשים בצואר הנעשה מאבנים שונות המנוקבים וחרוזים בחוט, וכן הוא משמעות לשון 'חרוז' בכל המקומות שהזכירוה חז"ל.
ועיין בשו"ת שבט סופר (יורה דעה סימן ל"ח) שג"כ נדחק בהבנת ההבדל בין הלשונות ברש"י כאן. גם בספר הראשון לציון שהזכרת פי' כמו שביאר ר' יוסי, ונשאר בצ"ע למה הוצרך רש"י לשני פירושים (ועלה בדעתו לפרש דלל"ב דרש"י פשוט שאינו סימן, וכ"כ בס' תורת ד' כאן, ודחה דאין זה לא במשמעות דברי רש"י ולא במשמעות ל' הש"ס).
ומה שנראה לי בכוונת פי' מורו של רש"י שהוא אכן הבין 'שוטה בחרוזין' בלשון צחות, ויובן ע"פ דברי חז"ל בשמ"ר (פרשה כ' אות ט') וז"ל, "משל לאחד שמצא צרור של מרגליות ולא היה יודע מה בידו, אמר לאחד בדרך רצונך ליטול הצרור הזה שבידי, אמר לו למה לי צרור שלך, אמר לו טול אותה ואיני עומד בפניך, נטלה הימנו. כיון שנכנס במדינה ישב וחרז הגדולות לעצמן והקטנות לעצמן והבינוניות לעצמן, נכנס אותו שמסר לו את הצרור בעיר וראה את האיש שנטלו הימנו שפתחן בחוץ (פי', הציע אותם בשוק למכירה) ואדם בא ליקח ממנו ואמר לו קטנה זו בכמה אמר לו בק' רבוא והגדולה בכמה אמר לו באלף רבוא והבינוניות בכמה אמר לו בח' מאות רבוא, כיון שראה כך קרע בגדיו אמר כל העושר הזה בידי היה וחנם הוצאתי מידי אוי לו לאותו האיש שכך הוציא מידו," עכ"ל המדרש.
ועפ"ז נראה שהיה ביטוי עממי דאמרי אינשי 'שוטה בחרוזין' על אדם שיש לו דבר יקר בידו ולא העריכו כראוי. אף כאן, אמר לו רב בלשון נופל על לשון שלא יסתפק בדין זה, דבודאי חרוזין הוה סימן, ואם אתה עדיין מסתפק בו הרי זה כמי שנתנו לו דבר יקר ערך וזלזל בו. (ולפי זה רב לא השיב 'ה"ז סימן', אלא הש"ס הוסיף תיבות אלו לפרש כוונת תשובת רב. ועי' פסחים ריש ה., אייבו קיים כו', דגם שם השיב רב בלשון רמזים.)
ופי' השני ברש"י מיאן בזה כיון שלא מצאנו להדיא ביטוי כזה בחז"ל ומנין לנו לפרש כן בדברי רב. אלא שלפירוש השני עדיין יקשה למה קרה רב לרב הונא שוטה מפני שנסתפק בדבר זה, ולא מצאנו בשום מקום שישיב הרב ביטוי מזלזל כזה לתלמיד הדורש תורה מרבו. ושמא זלזל בו מפני שמעשים בכל יום שהיו סומכים על חרוזין לסימן, ולכן קראו 'שוטה' על שנסתפק לאסור בשר לכל העולם, ואכתי צ"ע.
בברכה, מרדכי קורנפלד
כולל עיון הדף
