א) עי' מהרש"א וז"ל הטוב משמע שהוא עושה טוב והיינו שלא הסריחו והמטיב משמע שהוא מטיב ע"י אחרים דהיינו שניתנו לקבורה ע"י אחרים, עיי"ש. וביאור הדברים שאצל הרוגי ביתר היו שתי חסדים של הקב"ה אחד שלא היה קשור לבני אדם אלא רק דבר שבא מעצמו שהמתים לא הסריחו וזה "הטוב" שאע"פ שהיו כ"כ הרבה מתים וע"פ הטבע היו יכולים להסריח, מ"מ הקב"ה עשה חסד בלי שליחות של בנ"א ולא נתן למתים להסריח. והיה עוד חסד שהקב"ה נתן בלב המלכות שינתנו לקבורה כמ"ש מהרש"א וזה המטיב שבנ"א הטיבו עם המתים וקברו אותם.

ב) עי' מהרש"א בשם הרא"ש שהביא מירושלמי למה יש לנו לשמוח על קבורתם וז"ל, כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל ואין עתיד לחזור עד שיבא בן דוד, עיי"ש. ונראה ביאור הדברים ע"פ מ"ש מהרש"א שבתחילה גזרה מלכות הרשעה שלא לקבור אבל אח"כ הקב"ה נתן בלב מלכות אחרת לקבור, ונראה שזה מורה שעדיין הקב"ה מרחם על עם ישראל כי מלכות הרשעה לא רק שהחריבו עם ישראל רח"ל אלא גם אחרי זה נהג בתכלית הבזיון ואפי' לא נתנו לקבור. אבל כשהקב"ה נתן בלב מלכות אחרת לקבור זה סימן שעדיין ה' מרחם על עמו ישראל, וא"כ מזה אנו בטוחים שאע"פ שעכשיו נגדעה קרן ישראל מ"מ בסוף יבא בן דוד ואז תרום קרננו בב"א.

ד. בלום

שמעתי מתלמיד חכם שליט"א שהטעם שהרשב"ם (ד"ה דאמר) הקדים קבורה לסרחון הוא משום דקאי על לשון הגמ' "שנתנו הרוגי ביתר לקבורה" ושם בגמ' רק נזכרה קבורה, אמנם הרשב"ם גם הזכיר סרחון כי זה גם היה חלק גדול מן הנס שעד שזכו לקבורה לא הסריחו לפני זה. אמנם אח"כ הגמ' אומרת הטוב שלא הסריחו וגו' ושם הקדים סרחון כי קאי על הברכה שתיקנו חז"ל, ושם לא שייך לומר המטיב קודם הטוב כי הטוב הוא בנין קל משא"כ המטיב הוא בנין הפעיל ולא שייך לומר הבנין המורכב לפני בנין הפשוט. ועי' לעיל א) מה שכתבתי בשם מהרש"א למה "הטוב" שייך לסרחון והמטיב שייך לקבורה.

גוט יום טוב

דוד בלום

א) עי' מהרש"א וז"ל הטוב משמע שהוא עושה טוב והיינו שלא הסריחו והמטיב משמע שהוא מטיב ע"י אחרים דהיינו שניתנו לקבורה ע"י אחרים, עיי"ש. וביאור הדברים שאצל הרוגי ביתר היו שתי חסדים של הקב"ה אחד שלא היה קשור לבני אדם אלא רק דבר שבא מעצמו שהמתים לא הסריחו וזה "הטוב" שאע"פ שהיו כ"כ הרבה מתים וע"פ הטבע היו יכולים להסריח, מ"מ הקב"ה עשה חסד בלי שליחות של בנ"א ולא נתן למתים להסריח. והיה עוד חסד שהקב"ה נתן בלב המלכות שינתנו לקבורה כמ"ש מהרש"א וזה המטיב שבנ"א הטיבו עם המתים וקברו אותם.

ב) עי' מהרש"א בשם הרא"ש שהביא מירושלמי למה יש לנו לשמוח על קבורתם וז"ל, כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל ואין עתיד לחזור עד שיבא בן דוד, עיי"ש. ונראה ביאור הדברים ע"פ מ"ש מהרש"א שבתחילה גזרה מלכות הרשעה שלא לקבור אבל אח"כ הקב"ה נתן בלב מלכות אחרת לקבור, ונראה שזה מורה שעדיין הקב"ה מרחם על עם ישראל כי מלכות הרשעה לא רק שהחריבו עם ישראל רח"ל אלא גם אחרי זה נהג בתכלית הבזיון ואפי' לא נתנו לקבור. אבל כשהקב"ה נתן בלב מלכות אחרת לקבור זה סימן שעדיין ה' מרחם על עמו ישראל, וא"כ מזה אנו בטוחים שאע"פ שעכשיו נגדעה קרן ישראל מ"מ בסוף יבא בן דוד ואז תרום קרננו בב"א.

ד. בלום

לכבוד ידידי הרב המתמיד והמעמיק הר"ר שמואל דוד בערקאוויטש נר"ו,

א) במסכת בבא בתרא (קכא.,קכא:) איתא, תנן התם אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים וכו', חמשה עשר באב מאי היא, אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבא זה בזה וכו', רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל, רב דימי בר יוסף אמר רב נחמן יום שכלו בו מתי מדבר וכו', עולא אמר יום שביטל בו הושע בן אלה פרדסאות שהושיב ירבעם על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, דאמר רב מתנה אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, "הטוב" שלא הסריחו "והמטיב" שנתנו לקבורה, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה וכו', ע"כ.

ופירש הרשב"ם וז"ל, הרוגי ביתר. במסכת גיטין (נז.): דאמר רב מתנה. ולכך שמחו, שזכו לקבורה ושלא הסריחו: ברכת הטוב והמטיב. שבברכת המזון תקנו באותו היום, דמן התורה אינה אלא שלש ראשונות וכו': עכ"ל.

ושאל מעכ"ת בחכמה, למה נקט רב מתנה שלשון "הטוב" שייך לנס שלא הסריחו, ולשון "המטיב" שייך לנס שניתנו לקבורה, ולמה לא נפרש להיפך, או לפרש שיש נקודה של "הטוב" בשניהם ויש נקודה של "המטיב" בשניהם, וצ"ב, עכ"ק.

עוד העיר מעכ"ת בלשון הרשב"ם, למה החליף את הסדר ונקט להיפך מן הסוגיא, דהא רב מתנה הזכיר שלא הסריחו לפני שהזכיר שניתנו לקבורה, אבל הרשב"ם כתב להיפך "שזכו לקבורה ושלא הסריחו", וצ"ב, עכ"ק.

ב) אולם באמת יש להשיב שלשון הרשב"ם מכוון לפי הסוגיא, דהא לגבי חמשה עשר באב הביא רב מתנה רק את הנס שניתנו לקבורה.

ולולא פירוש זה של הרשב"ם הייתי מפרש שכל קביעות היום היא מטעם זה, ומה שהזכיר הש"ס אידך מימרא דרב מתנה על ברכת הטוב והמטיב, הוא רק לגבי פרט זה של "ניתנו לקבורה".

ולזה בא הרשב"ם ופירש שאחר שמביא הש"ס גם אידך דרב מתנה, ונקט לשון "דאמר רב מתנה" דמשמע ששני דינים הללו שייכים זה לזה, שוב יש לנו לפרש שגם קביעות יום חמשה עשר באב הוא משני הטעמים.

וכיון שהטעם של קבורה נזכר בגוף המימרא של רב מתנה לגבי חמשה עשר באב, והטעם של לא הסריחו לא נזכר כלל, אלא למדנו אותו ממימרא אחרת לגמרי, שפיר הקדים הרשב"ם טעם הנזכר לגבי הלכה זו, לטעם שלא נזכר אצלה בפירוש.

ג) אלא שעדיין יש להבין טעמא דהך מילתא, למה נקטו שנס הקבורה הוא עיקר לגבי הנס שלא הסריחו, עד שהגמרא מביאה את הקבורה בהדיא ואת הסרחון אגב ענין אחר, וצ"ב.

ובזה יש לטעון, שהרי נס הקבורה אירע בו ביום, אבל הנס שלא הסריחו עיקר זמנו היה בשנים שלפני יום זה, שהגופים נשארו בשדה הקרב בגזירת מלכות רומי הרשעה, והיו מוטלים בחמה במקום רמה ותולעה כמה שנים ובנס לא הסריחו.

ואם כן הרי נס הקבורה שייך להיום, ולזה נקט רב מתנה טעם זה בפירוש לגבי קביעות היום, שנקברו הרוגי ביתר בו ביום של חמשה עשר באב.

אמנם אם כן קשה, מנין לה לסוגיא דידן לומר שחוץ מענין הקבורה שהזכיר רב מתנה בפירוש, הרי חלק מן הקביעות של חמשה עשר באב הוא מטעם הנס שלא הסריחו, אף על פי שרב מתנה עצמו לא הזכיר ענין זה לגבי קביעות היום, והזכיר אותו רק לגבי קביעות הברכה, וצ"ב.

ד) ונראה לפרש בזה, שהרי יש להקשות בסוגיא דידן, למה תולה רב מתנה את שמחת היום של חמשה עשר באב, משום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה בו ביום, והוא עצמו תולה קביעות ברכת הטוב והמטיב בברכת המזון בענין זה גם כן, וקשה שהרי אם כבר קובעים ברכה בכל סעודה לכבוד יום זה ונס זה, למה צריכים לקבוע יום טוב חוץ מזה לזכרון הנס שאירע בו ביום, וצ"ב.

ולזה בא הרשב"ם ומתרץ, שאף על פי ששניהם נקבעו מחמת שני הטעמים גם יחד, מכל מקום הרי עיקר קביעות הברכה הוא מחמת שלא הסריחו, ועיקר קביעות היום הוא מחמת שניתנו לקבורה.

וזה מדוקדק שפיר בגמרא עצמה, דהא במימרא של רב מתנה לגבי חמשה עשר באב הזכיר רק שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, משמע שזהו עיקר ענינה של קביעות היום, כמו שביארנו. והגע עצמך, אם לא היו מביאים אידך דרב מתנה, לא הייתי יודע בכלל שהיה נס בהרוגי ביתר שלא הסריחו.

ומאידך גיסא, במימרא שנייה של רב מתנה, שתקנו ברכת הטוב והמטיב באותו היום, הרי נזכרה הטובה שלא הסריחו, לפני שנזכרה ההטבה שניתנו לקבורה, משמע שהעיקר הוא מה שעל פי נס נתקיימו הגופים כצורתם ולא הסריחו.

ה) וסברת הדבר, למה ראוי לתקן את עיקר היום על הקבורה, ואת עיקר הברכה על שלא הסריחו, יש לומר שבנוגע לתקנת ברכה הרי המחייב הוא מצד הטובה שהמברכים קיבלו בעצמם, והרי המברכים באותו היום הם אנשים חיים שנהנו מהנס שלא הסריחו הגופים, ואף על פי שגזרה מלכות רומי שלא לפנות את הגופים משדה הקרב, והיו מוטלים בגלוי תחת בשמש ולא היו נשמרים מחיות השדה, מכל מקום לא באו לידי בזיון וסרחון, ולא סבלו החיים מריח רעה וחולי.

ומי שנהנה מהקבורה בעיקר, הם המתים עצמם, והם אינם חיים בעולם להיות נחשבים כמקבלי הנאה להתחייב בברכה, ומכל מקום יש להזכיר אותם כסניף לחיוב הודאה של החיים על ההנאה שקיבלו.

[ועיין בברכות (נט:) דתניא, קצרו של דבר, על שלו הוא אומר ברוך שהחיינו וקיימנו, על שלו ועל של חבירו אומר ברוך הטוב והמטיב, ע"כ. ועיין בתוס' סוף מסכת תענית, שיש קשר בין ברכת הטוב והמטיב בבשורות טובות וביין, ובין ברכת הטוב והמטיב של ברכת המזון.]

והיינו "הטוב" שלא הסריחו, וזהו עיקר תקנת הברכה, שזו היא הנאה שקיבלו החיים, "והמטיב" שנתנו לקבורה, שזה טוב לחיים ולמתים.

מה שאין כן לגבי קביעות היום כבר ביארנו, שהנס השייך לאותו היום הוא נס הקבורה שאירע בו ביום, והנה המעלה הנוספת שלא הסריחו הגופים במשך השנים, היא סניף ותוספת על טעם קביעות היום, ומיושבות קושיות מעכ"ת בטוב טעם.

ו) ומיושב למה הוסיף הש"ס על ידי הבאת אידך דרב מתנה, שהנס שלא הסריחו הוא סניף לקביעות היום, שהרי מסתבר לייסד שכמו שעיקר תקנת הברכה הוא שלא הסריחו, והקבורה היא נקודה נוספת וטפילה, הוא הדין לאידך גיסא, שעיקר קביעות היום הוא מה שניתנו לקבורה, ומה שלא הסריחו היא נקודה נוספת וטפילה,

ונמצא ששתי התקנות נעשו בו ביום, ונקבעו מצד שני חשבונות הללו, ושתיהן משלימות זו את זו לדברי רב מתנה.

[ומה שזכה רב מתנה להיות בעל המימרא של שמחת הזכייה לקבורה, יתכן שהוא מפני קבלת יסורין באהבה על אחיו שלא זכה לקבורה, עיין בפירוש רב נסים גאון בברכות (ה:) בסוגיא של יסורין של אהבה, ודומה לזכיית אהרן הכהן בפרשת שתויי יין, עיין בזבחים (קטו:) ובפירוש רש"י שם.]

ז) ובאמת יש מקום לטעון על דברינו, שאם זה נכון שצריכים ליישב למה תקנו גם ברכה וגם יום טוב, למה לא עמד רש"י על זה במסכת תענית (לא.) דאיתא נמי להך סוגיא, יעו"ש, וצ"ב.

ויש להקדים קושיא אחרת, איך יתכן הדבר שכל הפירושים האחרים בענינו של יום חמשה עשר באב, הם שנקבע ליום טוב לפני מאות שנים, עד שיש מאן דאמר שזה התחיל בדור המדבר ממש, ובא רב מתנה ואומר שזה נקבע על הרוגי ביתר שנהרגו כמה שנים אחרי חורבן בית שני, הלא דבר הוא וצ"ע.

והנה לפני יותר מעשרים שנה, הצעתי לפני הגאון הרב שמעון [המכונה "רב סימוניק"] דיסקין ז"ל, שהרי מה ששנינו בתענית (כו:) לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכו', הוא בסיפא דמתניתין דתנן (כו.) חמשה דברים אירעו בתשעה באב וכו'.

ולזה ביארתי שכוונת רב מתנה היא, שבאמת כל הטעמים שהביאו האמוראים האחרים נכונים הם, אבל לא היה מספיק בהם לעשות יום טוב מיוחד, אבל כשנתנו הרוגי ביתר לקבורה, אז הגיעו לששה דברים שאירעו בחמשה עשר באב, א' יום שהותרו שבטים לבא זה בזה וכו', ב' יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל, ג' יום שכלו בו מתי מדבר וכו', ד' יום שביטל בו הושע בן אלה פרדסאות שהושיב ירבעם על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ה' יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה, ו' יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה.

ועכשיו שאירעו ששה דברי שמחה בחמשה עשר באב, ראו חכמים שיש כאן גילוי של ישועה ושמחה, שבאו ששה של שמחה ביום חמשה עשר לתקן ולבטל חמשה של אבן וחורבן בתשעה באב, ע"כ הצעתי לפני הגאון ז"ל וקילסו.

ח) ולפי זה יש לומר שבסוגיא דתענית לא קשיא לן למה תקנו יום טוב, אם יש תקנת ברכה שמקיימים בכל סעודה, שהרי אין היום טוב מצומצם לענין נס זה דוקא, אלא שמגלגלים על יום זה כל השמחה של שש ישועות המצטברות והמצטרפות.

אבל בסוגיא דידן שלא הביא הש"ס תחילת המשנה ממסכת תענית כלל, הרי מפרשים שענין חמשה עשר באב נידון לעצמו, ואין דברי רב מתנה בנויים על צירוף של טעמים אחרים, ואם כן שפיר טרח הרשב"ם ליישב למה לנו גם ברכה וגם יום טוב לזכרון נסים הללו, וכמו שנתבאר.

דוק ותמצא דהכא גרסינן, רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה "דאמר" רב מתנה אותו "היום" שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, אבל התם במסכת תענית גרס, רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה "ואמר" רב מתנה אותו "יום" שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב.

ומדוקדק כנ"ל, דהתם נקט הש"ס ששתי התקנות אינן מצורפות כלל, ומביא בדרך אגב שאמר רב מתנה שיש עוד תקנה בענין זה, אבל כאן נקטינן שהן מצורפות, וגם תלויות זו בזו, עד שיש ללמוד שהנס שלא הסריחו היה חלק מתקנת היום טוב גם כן, אף על פי שלא הזכירו רב מתנה בפירוש, וככל הנ"ל.

י. ד. המניק