בריש ע"א "התם רבותא קמ"ל וכו" עיי"ש.
לא נהירא לי, לכאורה י"ל ההיפך, שכיון שהמשלח סובר שחבירו לא יטרח לחפשה, אז כל מטרת אמירתו היא רק כדי להקל עליו ומראה מקום הוא לו. ובשליח שהמשלח סובר שכן יטרח(השליח לחפשה) מאיזה טעם הוא אומר לו מקום, אלא ודאי שזה חלק מתנאי השליחות. וכן קשה לי אותה קושיה על רש"י ד"ה דסבר עיי"ש. ודאי שלאחר שאמר לו אותו מקום לא יטרח לחפשה במקום אחר, אך לשם מה אמר לו מלכתחילה את המקום אם לא למראה מקום, מדוע רש"י מכניס זאת לתנאי השליחות. אני רציתי לתרץ שאין זה חלק מתנאי השליחות אלא חלק המתנאי הקידושין, כלומר מה שמקדש את האשה זה רצון הבעל (שבו חלים התנאים הנזכרים) ולא השליח, אך אני לא בטוח שזה בכלל עונה.
סליחה שאני שואל לא בענין שאתם עסוקים בו, וכן שלא הבאתי הלשונות הקדושים מהגמ' ומרש"י.
אריאל יוסף,
Haifa, Israel
הגמ' אומרת שאם היה כתוב במשנה בהאיש מקדש "חבירו", הייתי סובר שהדין של המשנה הוא דוקא כשהיה בן אדם שלא היתה שלוחו אלא ששלחו בדרך אגב. על הצד הזה לא היינו אומרים שיש קפידא במקום פלוני כלל וא"כ למה יתבטל הקידושין? החיסרון הוא רק בגלל שחסר בה"מינוי שליחות", דהיינו, אע"ג דלא איכפת ליה אם יקדשנה במקום אחר ואין קפידא, בכל זאת לא סמך דעתו שיעשה כך, וממילא חסר במינוי השליחות. ואם באמת היה כתוב כך במשנה הייתי מפרש דשלוחו שאני כיון שסמך עליו א"כ עשהו שליח לכל מקום.
כל זה הייתי אומר אם היה כתוב "חבירו", והייתי טועה לומר דדוקא נקט חבירו, דאם הטעם הוא משום קפידא, א"כ למה כתוב לשון "חבירו"? המשנה היתה צריכה לומר "שלוחו".
אבל מאחר שכתוב במשנה באמת "שלוחו "חזינן דהחסרון הוא בקפידא וממילא אמרינן שבדוקא אמר מקום פלוני ולא עשהו שליח למקום אחר.
ד. זופניק