לא מובן כ"כ מה מסקנת הגמ' ביחס לטעמי סברות דב"ש וב"ה. לכאורה משום דיש מעשה נראה דהטעמים העקרים הם אלו שמובאים שם. לפי זה קשה לפי' התוס' ד"ה המהדרין מן המהדרין דלפי פשוטו נראה שנקטין דעקר הטעם נגד הימים, ולא כמעשה המובא בגמ'
ועוד האם נכון לסבור שנ"מ בין הטעם דהימים לפרים הוא שלשיטת הפרים בהפסיד יום צריך להשלים ולפי הטעם האחד לא. ועוד מאי נ"מ אחרים בין הטעמים דכל צד? שכמ"ה
אהרן ברכה, מילאנו
שאלת חכם חצי תשובה. אכן כתב הביאור הגר"א (אור"ח סי' תרע"א ס"ב) שיש מחלקת בין תוס' שפוסק כהלישנא קמא, ובין הרי"ף והרמב"ם שפסקו כהלשנא בתרא (ובספרי יושב אהלים על התורה והמועדים הארכתי בביאור ענין זה). אולם אינו נראה שזה מכריע שכך סברו בית הלל ובית שמאי, ובפרט מלשון הגמ' "זה נותן טעם לדבריו" דהיינו שכך הם סברו, אבל אינו ברור דהיינו טעמא דב"ש.
לענ"ד אינו נראה שלשיטת הפרים אפשר להשלים, דאינו אלא כרמז לדבר לא דומיא ממש. ובאמת כבר תמה בקהלת יעקב החדש (הוספות סי' י"ז על שבת) שאי אפשר שתוס' יכול להוציא דין מטעם הראשון של ימים, דיש כמה מקומות בגמ' שדין הוא כנגד דבר מסויים (כמו עבור השנה שמתחילין בג' ונושאים ונותנים בה' וגומרים בז' והגמ' אומרת שהוא "כנגד" הפסוקים שבברכת כהנים), וכוונת הגמ' דלומדים מהענין, לא שמדמים ההלכות זה לזה (וע"ש שתי' שתוס' נובע מסברא שכך הוא יותר פרסום הנס). אולם, הפשטות לפי הביאור הגר"א הנ"ל הוא שנ"מ בין הטעמים הוא מחלקת התוס' והרמב"ם בענין מהדרין מן המהדרין (כמבואר בשולחן ערוך בריש סי' תרע"א, ועי' בביאור הלכה שם).
בברכת התורה,
יעקב מנטרוז