אמר רב, המקדיש ידי עבדו אותו העבד לווה אוכל ועושה ופורע.
הגמ' מסבירה שמדובר:
א. שהאדון מעלה לו מזונות.
ב. שהעבד זקוק להעדפה.
ג. שהקדש ניחא להם בהעדפה כדי שהעבד ישתבח, ולכן מסכימים שיפרע את ההלוואה ממעשה ידיו.
ד. שהעבד יפרע את ההלוואה בפחות פחות משווה פרוטה, לפני שיחול הקדש על הכסף.
שאלות:
א. הרי הידיים של העבד הוקדשו, וממילא כל מעשיו שיכים להקדש אפילו אם הינם פחות משווה פרוטה.
אולי ניתן לתרץ, שהידיים אינן מוקדשות ולא שיכות להקדש, אלא הן כמו "ידות נדרים" שמאפשרות להקדש לחול על משהו שכבר קיים ואזי יקדשו מעשה ידיו, שעדין לא באו לעולם. (דומיא דמקדיש דקל לפירותיו, שהדקל עצמו ודאי אינו קדוש.
ב. אם הקדש מעונין בהעדפה, זה כמו עיקר המזונות, וחל עליו הדין השני של רב "אותו העבד עושה ואוכל, דאי לא עביד (העדפה) , מאן פלח ליה". מכל מקום, קשה, הרי הקדש יכולים אפילו לתת לו ישירות את ההעדפה מכספי הקדש, כי בכך "רוכשים" ממנו תפוקה יותר גדולה - כפי שמשלמים לבעלי מקצוע אחרים - ולמה העבד צריך ללוות.
ג. כיצד העבד פורע בפחות משווה פרוטה את חובו, אמנם זה לא שייך להקדש, אך שייך לאדון, והוא הרי לא מסכים להעדפה.
ואם נאמר שהאדון מסכים כדי שההקדש ירוויח, אזי ההקדש לא חל על מעשה ידי עבד עד לסכום ההעדפה, כפי שלא חל על עיקר המזונות כשהאדון לא מעלה לו מזונות ( הדין השני של רב) ומדוע צריך ללוות.
ד. כיצד שואלת הגמרא "לימא ליה הקדש, עד השתא סגיא לך בלא העדפה השתא נמי תסגי לך בלא העדפה" . אם מדובר שהעבד משתמש בפחות משווה פרוטה, זה עדיין לא רכוש ההקדש, והעבד בכלל לא צריך את הסכמתם.
בתודה ובברכה,
מיכאל הכסטר
א. אכן כן. ויש להוסיף שרב עצמו אמר להלן לח,ב שגוף העבד לא קדוש.
ב. לגבי השאלה הלא העדפה זה כמו עיקר המזונות - י"ל שהעדפה אינה אלא לרווחא דמלתא (ואין מדויק מה שכתבת בתחילת דבריך 'שהעבד זקוק להעדפה'), ואין כאן הסברא 'מאן פלח ליה'.
ואילו לא היה עושה פחות מש"פ היה חל ההקדש על מעשה ידיו, ואף שנוח להקדש שיאכל, סו"ס צריך שההקדש יחלל את ההקדש שחל, וכאן ההקדש לא עשה כלום, ואין הגזבר כאן לעשות עסקים ולחלל.
ג. ע' מהר"ם שיף ושיעורי הגר"ח מטלז, שצריך לומר שדעתו של האדון להקדיש הכול ולא שייר לעצמו כלום ממעשה ידי העבד. אך כל עוד לא עשה ש"פ ההקדש עדיין לא זכה בו, ועל כן יכול העבד לפורעו בחובו.
ד. בספר משמרות כהונה הקשה כן, ותירץ ששאלת הגמרא מוסבת על התנא, למה חיזר אחר תקנת העבד שיעשה לכתחילה דבר שההקדש נפסד על ידו, והכול בשביל העדפה בלבד?
ולפי הפירוש שהביא תורא"ש, שההקדש חל על פחות מש"פ אלא שהתירו כאן לעבד ליהנות פחות פחות מש"פ, מתפרשת שאלת הגמרא בפשטות - למה התירו לו חכמים בשביל העדפה.
בברכה,
יוסי בן ארזה
תודה על התשובות.
תשובה ג' לא עולה בקנה אחד עם דברי תוס, שסוברים שהקדש חל גם על פחות משווה פרוטה, לכן מעמידים שהאדון מקדיש רק משווה פרוטה ומעלה.
בברכה, מיכאל
י"ל שגם אם אין דעתו של האדון להקדיש פחות מש"פ, אבל גם לעצמו אינו משייר כלום.
יוסי בן ארזה
אם דעתו של האדון שאינו משייר לעצמו כלום, מדוע העבד צריך ללוות. כל מעשה ידיו עד שווה פרוטה, הם הפקר והוא זוכה בהם מיידית, ואפילו אם יצטברו לסכום
שמעבר להעדפה.
כשמצטרף שוה פרוטה אצל העבד נעשית כל הפרוטה מוקדשת. ורק כאשר פרע את הפחות מש"פ לאחר, אין יכול ההקדש לחול על מה שכבר נתן לאחרים.
יוסי בן ארזה