בס"ד
איתא בכתובות מ. שאין אומרים בהא דלו תהיה לאשה עשה דוחה ל"ת, דאפשר לומר לו לא בעינא לך, ופירש"י שמלמדין אותה לומר כן, וצע"ג, הא במקום עשה עדיף לקיים העשה, ולמה מפסידין אותו מצוה זו? ומה בין זה לציצית שאין אומרים ילבש של צמר, או יחתוך א' מן הכנפות, אלא מתירים שעטנז?
ומשמע מכאן שרק במצוה חיובית אמרינן עשה דוחה ל"ת, ולא בקיומית. האם זה נכון?
סענדר אליהו הכהן קליין
ניו יורק, ארה"ב
שלום
עמד על שאלה זו הג"ר אלחנן וסרמן בקובץ הערות סימן י"ד סעיף ג, זו לשונו:
ג) אלא דלכאורה קשה מהא דאיתא פ' אלו נערות [כתובות מ' ע"א] אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, ופירש הרמב"ם בהל' נערה [פ"ג ה"ה] דהוי אפשר לקיים שניהם, וכן נראה מדברי רש"י שם [ד"ה מי איתיה], והא אי אמרה לא בעינא, אכתי לא תתקיים העשה. וצריך לחלק, דבציצית אם לא ילבש בגד של ד' כנפות, אף שאינו עובר, מ"מ חסר תועלת המצוה, וראיה לזה דהא בעידן ריתחא ענשינן עלה [מנחות מ"א ע"א], אבל במצות ולו תהיה לאשה, דהיא מצוה שבין אדם לחבירו, אם היא מוחלת לו ליכא קפידא כלל בזה, כמו במוחל לחבירו חוב ממון שיש לו עליו, עכ"ל.
.עוד אפשר לפרש דכיון שעשה זה תלוי בדעתה ורצונה, אין זה נכון לרצות דבר האסור, והרי יש כאן לאו שצריך להידחות, לכן מלמדים אותה שלא לרצות.
בברכה. יוסי בן ארזה
