למה במשנה קורא לאש ההבער ואח"כ חוזר ל"אש.
שכמ"ה
אהרן ברכה, מילנו, איטליה
בקושיא זו עמדו קמאי ובתראי ואכתוב קצתם.
א) בשטמ"ק בשם מהר"י כ"ץ מתרץ דלשון הבער הוא על שם ההיזק שנגרם, ולכן ברישא שמדבר בענין ההיזק תפס לשון הבער משא"כ בסיפא שאינו מדבר בההיזק אלא בעצם המזיק שייך יותר לשון אש.
ובקונטרסי שיעורים (להגרי"ז גוסטמן) שיעור א:ז כתב לפרש דבריו ע"פ היסוד שכתב שם שאין לחייב המזיק עד שיש לו "שם מזיק" מיוחד, ואף שענין ואופן הזיקו הוא ע"י אש, או בור, וכדו', מ"מ אינו חייב עד שיש לו "שם מזיק" של אחד הנזיקין המוזכרים בתורה. ולפ"ז אתי שפיר שכששנה התנא את המזיק של אש קראו 'הבער', שהוא שם המזיק המוזכר בתורה ("המבעיר את הבעירה"). וע"ש עוד שהאריך מאד בביאור יסוד זה.
ב) עוד שם, בשם רבינו נתנאל כתב לתרץ דלמ"ד אשו משום ממונו תני ברישא לישנא דקרא ובסיפא תני לשון אש להוציא מלשון מבעיר שמשמע דנחשב מזיק בידים כמו חציו דנחשב בידים. ולמ"ד אשו משום חציו תני ברישא לשון הבער שמשמע בידים כמו חציו שחשוב בידים ובסיפא תני לשון אש לחדש דגם במקום שכלו לו חציו מ"מ חייב משום ממונו. (וע"ע כעי"ז בחשק שלמה).
ג) התוספות יו"ט מפרש שלשון הבער כולל גם המדליק בתוך שלו, אבל לשון אש משמע שחייב רק כשמדליק בתוך של חבירו.
דוב פרידמן