כסלו תשע"ז

לכבוד ידידי הרב המתמיד והמעמיק הר"ר שמואל דוד בערקאוויטש נר"ו,

במסכת בבא מציעא (עא.) איתא, דתני רב יוסף (שמות כב) "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", עמי ונכרי עמי קודם, עני ועשיר עני קודם, ענייך ועניי עירך ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין, אמר מר "עמי ונכרי עמי קודם", פשיטא, אמר רב נחמן אמר לי הונא לא נצרכא אלא דאפילו לנכרי ברבית ולישראל בחנם, ע"כ.

ופירש רש"י וז"ל, אם כסף תלוה את עמי. עמי ונכרי באין ללוות, עמי קודם: ענייך ועניי עירך. עניים שהן קרובין, וממשפחתך: ענייך קודמין. דכתיב "עמך", הקרובין לך: עניי עירך קודמין. לעניי עיר אחרת, דהנך הוו "עמך" טפי: עכ"ל.

והקשה מע"כ בחכמה, מה זה שהאריך רש"י לבאר שלשון "ענייך" היינו שהן קרובין וממשפחתך, הלא קרובים היינו משפחה ומשפחה היינו קרובים, ולמה יש צורך להכפיל ולומר שהן "קרובין וממשפחתך", כאילו יש כאן שתי נקודות נפרדות הנצרכות להבנת דין זה, וצ"ב, עכ"ק.

ובאמת יש להעיר טובא בסוגיא זו ובפירוש רש"י, ונציע כמה קושיות והערות לפי סדר הסוגיא בעזה"י.

.

א' למה לא הזכיר רש"י כלל בכל פירוש הברייתא והגמרא, שדנים כאן לגבי מצוה להלוות, אלא נקט הכל בלשון רשות, שיש אנשים שבאים ללוות ודנים מי מהם קודם, וצ"ב.

ובפרט, דהא במזרחי על התורה פרשת משפטים הקשה, למה לי פסוק להקדים ישראל לנכרי, והא בישראל איכא מצוה ובנכרי ליכא מצוה, וגם אחרי שהגמרא מתרצת "דאפילו לנכרי ברבית ולישראל בחנם", למה אין ההכרעה פשוטה מצד שכאן יש מצוה וכאן אין מצוה, עכ"ק.

והביא דוגמא לכך מהסוגיא במסכת פסחים (כב:) שאומר רבי יהודה שפשוט הדבר בלי מקרא ודרשה, לומר שעדיף לקיים מצוה להחיות גר תושב מלעשות סחורה ולמכור לנכרי, יעו"ש שהניח בצ"ע.

וכיון שיש כאן מקום טענה כזה על כל החשבון של הדרשה לפי הסוגיא, תימה למה לא התייחס רש"י כלל בסוגיין לענין המצוה שבדבר, וצ"ב.

ב' לעיל (לא:) איתא, (דברים טו) "פתח תפתח", אין לי אלא לעניי עירך, לעניי עיר אחרת מנלן, ת"ל "פתח תפתח" מכל מקום, ע"כ.

הרי שיש סברא של עניי עירך בהלכות צדקה, והיא כל כך חזקה עד שאם היה נאמר רק "פתח" לחייב בפתיחת יד לתת מעות צדקה לעניים, הייתי מפרש שאין מצות צדקה בתורה אלא דוקא לתת לעניי עירך, ורק אחר שנאמר בכפילות "פתח תפתח" אז דורשים שיש מצות צדקה גם בעניי עיר אחרת.

ואם כן תימה, למה צריכים פסוק לחדש לגבי הלואה שעניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת, והרי אדרבה חידוש הוא שצריכים לדאוג לעניי עיר אחרת בכלל, וצ"ע.

ג' ולאידך גיסא יש לתמוה, דהא לפי ברייתא דידן נאמרה קדימה של ענייך לעניי עירך, שיש להקדים את קרוביך ממשפחתיך לפני עניי עירך, ואם כן תימה על סוגיא דלעיל, מאן יימר לן שיש מצות צדקה לעניי העולם בכלל, דילמא "פתח" היינו ענייך ואתי "תפתח" לרבות עניי עירך, אבל בעניים דעלמא ליכא מצות צדקה בכלל, וצע"ג.

ד' והנה בפסוק שם בפרשת משפטים (שמות כב:כד) נאמר,"אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך".

ומפרש רש"י שם וז"ל, אם כסף תלוה את עמי. רבי ישמעאל אומר כל "אם" ואם שבתורה רשות חוץ משלשה, וזה אחד מהן: את עמי. עמי ונכרי עמי קודם, עני ועשיר עני קודם, עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין, וזה משמעו, אם כסף תלוה את עמי תלוהו ולא לעובד כוכבים, ולאיזה מעמי את העני, ולאיזה עני לאותו שעמך, עכ"ל.

הרי שבפירושו על התורה הביא רש"י רק שלש קדימות מפסוק זה, ולא הזכיר ענין של קדימת קרובים בתורת "ענייך" כלל, וסותר ללשון הברייתא ופירושו של רש"י בסוגיא דידן, וצ"ע.

ואמנם נראה ברור, שהעתיק רש"י על התורה את גירסתו בברייתא דמכילתא, שהרי התחיל את פירושו בהבאת דברי רבי ישמעאל [שהוא בעל המכילתא] שלשון "אם" כאן הוא לשון ציווי, ומזה הוא ממשיך לדרוש את כל הפסוק.

והנה בגירסת המכילתא שלפנינו, הרי הלשון שוה לברייתא דתניא בסוגיין, ומזכיר גם את החלק של "ענייך קודמין לעניי עירך". אלא שקשה על זה, למה הובאה הברייתא בסוגיין בלשון "תני רב יוסף".

והלא הגמרא מביאה ברייתות מן המכילתא בהרבה מקומות, וגם יש סוגיות (לדוגמא סנהדרין פה:) שפירש בהן רש"י שהסוגיא בנויה על המכילתא אף על פי שלא הביאה את המכילתא בפירוש, וגם יש סוגיות המביאות דברי המכילתא בלשון "תנא דבי רבי ישמעאל", ואין טעם בעולם להביא ברייתא דמכילתא בלשון "תני רב יוסף" כאילו יש כאן בקיאות מיוחדת של רב יוסף למצוא ברייתא שאינה מצויה ורגילה.

ולזה משמע שדברי רש"י מדוקדקים בענין זה, שבאמת יש כאן שתי ברייתות החולקות זו על זו, ברייתא של רבי ישמעאל במכילתא וברייתא דתני רב יוסף בסוגיין, הרי שיש כאן מחלוקת בין ברייתא דמכילתא בשם רבי ישמעאל וברייתא דסוגיא דידן שלא הוזכר בה שם תנא השונה אותה, דאנן דרשינן קדימה של ענייך לפני עניי עירך, אבל רבי ישמעאל במכילתא לית ליה הך דרשה, וצ"ע ענין המחלוקת.

ה' ובאמת חוץ מזה יש לעמוד, דהא לא אשכחן בתלמוד בבלי בשום מקום, חידושו של רבי ישמעאל דהא דנאמר בהך קרא "אם כסף תלוה את עמי" מצוה היא, ושלשון "אם" בפסוק זה הוא ציווי, שלא כמשמעו של לשון זה בכל התורה כולה.

ואם הש"ס חולק על המכילתא בענין זה, ואינו מפרש "אם" בלשון ציווי, צריך טעם בדבר, וגם צ"ע איך לומדים מצות הלואה מן התורה אם אין מקבלים את חידושו של רבי ישמעאל בביאור פסוק זה.

והנראה לומר בכל זה, שהרי הארכנו בסוגיא של גונב נפשות במסכת סנהדרין (פה:,פו.), ונדפס בספר מרבה קדושה על מסכת קידושין (סימן כד), שהטעם למה אותה סוגיא מאריכה לומר סתם ספרי רבי שמעון הוא ואליבא דרבי עקיבא, הוא לומר שיש מחלוקת בין רבי ישמעאל במכילתא ובין רבי שמעון בספרי, ודברי רבי שמעון בנויים על דעת רבי עקיבא.

ושם הרי נקודת המחלוקת היא, שלרבי ישמעאל נקטינן שיסוד המחייב של גניבת נפשות הוא משום גניבה שבה, וכדמשמע קראי בפרשת משפטים, ולרבי שמעון אליבא דרבי עקיבא נקטינן שיסוד המחייב של גניבת נפשות הוא משום שהיא מעין רציחה, וכדמשמע קראי בפרשת כי תצא.

וייסדנו שם עוד, שמחלוקת זאת תלויה במחלוקת של רבי ישמעאל ורבי עקיבא במסכת חגיגה (ו.,ו:) דתניא, רבי ישמעאל אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד, ורבי עקיבא אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב, ע"כ.

ונפקא מינה במחלוקתם, שאם יש פרשה בספר שמות או ויקרא, ואחר כך יש חזרה של אותה פרשה בספר דברים במשנה תורה, לפי רבי ישמעאל לא יתכן שההגדרה של יסוד אותה מצוה או עבירה נמצאת בפרשה של ספר דברים, שאם פרשה נמצאת בתורה בשעת מתן תורה והיא נשנית מחדש במשנה תורה, על כרחך שהראשונה היא הכלל והחזרה היא בשביל דבר שנתחדש בה בתוץ פרט, ואי אפשר לשנות את ההגדרה בפרשה של "פרטות".

אבל לדעת רבי עקיבא הרי כל הפרשיות נאמרו בסיני גם אם אינן כתובות בתורה בשעת מעשה, וגם נשנו ונשתלשו אחר כך בלא שינוי, ואם כן יתכן שההגדרה נמצאת בפרשה של משנה תורה, כחלק מלימוד התורה של "הואיל משה באר את התורה הזאת".

ולזה מצאנו כשיש משמעויות נוגדות בפרשה של גניבת נפשות בספר שמות ובפרשה של גניבת נפשות בספר דברים, שרבי ישמעאל מגדיר את העבירה לפי המשמעות בספר שמות, ורבי עקיבא מגדיר את העבירה לפי המשמעות בספר דברים, יעו"ש.

וכעין זה ביארנו בקונטרס מיוחד שכתבנו בענין מלחמת עמלק ומלחמת מדין ומלחמת שבעה עממין, לבאר לשון הספרי בסוף פרשת כי תצא, שעל הכתוב שנאמר (דברים כה:יט) "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח", מוסיף המדרש שלמעלה (שמות יז:יד) כתוב "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" וגם נאמר (שם יז:טז) "מלחמה לד' בעמלק מדר דר".

ואינו מובן, מה בא המדרש להוסיף בזה על ידי העתקת שני הפסוקים בלי שום מאמר נוסף, ועיין בפירוש הגר"א שרוצה לשנות את הגירסא.

ואמנם לפי הנ"ל הרי הדברים מבוארים, שהמדרש בא להדגיש שאף על פי שהמחייב של המצוה כתוב בספר דברים, מכל מקום גדר המצוה הוא על פי המבואר למעלה בספר שמות בשעה שבא עמלק להלחם בישראל, שהרי הקב"ה קיבל את המחייה על עצמו אז, וגם קבע מצב של מלחמה תמידית, ואם כן עכשיו כשהוא מסר את השליחות לבני ישראל לקיים הבטחתו, הרי המצוה מוגדרת לפי תוכן ההבטחה, והיא מצות מלחמה ולא מצוה של הריגה בעלמא, עכ"ד.

ונחזור לסוגיא דידן ונימא, דהא במסכת כתובות (סז:) איתא, רבי שמעון אומר יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו, אין לו ואינו רוצה להתפרנס אומרים לו הבא משכון וטול וכו', ת"ר (דברים טו) "העבט" זה שאין לו ואינו רוצה להתפרנס וכו', "תעביטנו" זה שיש לו ואינו רוצה להתפרנס וכו', וחכמים אומרים יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו, ואלא מה אני מקיים "תעביטנו", דברה תורה כלשון בני אדם, ע"כ.

וכתבו התוס' שם וז"ל, וחכמים אומרים יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו. הני חכמים הם רבי שמעון דלעיל, עכ"ל.

וכן איתא לעיל (לא:) איתא, (דברים טו) "פתח תפתח", אין לי אלא לעניי עירך, לעניי עיר אחרת מנלן, ת"ל "פתח תפתח" מכל מקום וכו', "העבט תעביטנו", אין לי אלא שאין לו ואינו רוצה להתפרנס וכו', יש לו ואינו רוצה להתפרנס מנין, תלמוד לומר "תעביטנו" מכל מקום, ולרבי שמעון דאמר יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו, "תעביטנו" למה לי, דברה תורה כלשון בני אדם: עכ"ל.

ותימה, הא מפורש בדברי המכילתא, שמצות הלואה כוללת גם הלואה לעשיר, וכמשמעות הפסוק "אם כסף תלוה את עמי", שכל עם ישראל בכלל, ומה שנאמר אחר כך "את העני עמך" הוא רק להקדים עני לעשיר, ואיך יתכן לרבי שמעון בן יוחי לומר שאין מצוה כלל להלוות לעשיר, וצ"ע.

אלא נראה ברור, שדעת רבי שמעון בן יוחי בנויה על שיטתו אליבא דרבי עקיבא, שגם אם יש פרשה של מצוה או עבירה בספר שמות יתכן שהפרשה העיקרית והמגדירה היא בספר דברים, ולזה אין לו הכרח לחדש שלשון "אם" הוא ציווי לגבי פרשת הלוואה, ואדרבה לשון "אם" מתפרש כרגיל בכל התורה כולה, ולא נתחדשה בתורה מצות הלוואה עד שנאמר בפרשת ראה (דברים טו:ח), "כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו".

וכיון שנתחדשה כאן מצות הלואה, והיא נאמרה כהמשך של מצות צדקה, וגם נכללה בפסוק אחד עם מצות צדקה, מובן הדבר איך רבי שמעון בן יוחי מכריע שלעולם לא נאמרה מצות הלואה בעשיר אלא בעני, שיש עניים שנותנים להם צדקה בתורת מתנה ויש שנותנים להם בתורת הלואה.

ומעתה נראה שדעת תלמוד בבלי היא כרבי שמעון [אליבא דרבי עקיבא] בהך מילתא, ולזה לא הביא הש"ס חידושו של רבי ישמעאל במכילתא שלשון "אם כסף תלוה את עמי" היינו "אם" בלשון ציווי ושכאן הוא מקורה של מצות הלואה, אלא נקטינן שעיקר מצות הלואה נלמד בפרשה של "העבט תעביטנו" בספר דברים, וכמו שנתבאר.

ואם כן נמצא, שברייתא זאת שהביאו בסוגיין בשם "תני רב יוסף", אינה ברייתא דמכילתא שהביא רש"י על התורה, אלא ברייתא השנויה לדעת רבי שמעון בן יוחי, ודורשים פסוק "אם כסף תלוה את עמי" לפי ההנחה שלא נאמרה מצות הלואה בפסוק זה, שלא נתחדשה מצוה זו בפירוש עד ספר דברים.

ואמנם לפי זה צריך ביאור איך מפרשים ענין הפסוק, שנאמרו בו קדימות של ענין הלואה, בלי ידיעת מצוה של הלואה, ומה נאמר בפסוק זה לדעת רבי שמעון, וצ"ע.

ונראה לפרש שהבין רבי שמעון בברייתא זאת, שקדימות הללו הן דוקא בזמן שאין כאן מחייב של מצוה, שהרי התורה דנה בקדימות של הלואה לפני שכתבה בפירוש שיש מצוה של הלואה בכלל. ומסתבר שיש אופנים שאין בהם חיוב מצוה, כגון אם כבר נתן והלוה חומש לעניים בשנה זו, או כגון שהוא אינו מלוה כלל אלא שעוזר לחבירו לקבל הלואה, ויש כאן גמילות חסד ונשיאה בעול עם חבירו אבל מחייב מצד המצוה אין כאן [ורב יוסף עצמו היה פטור ממצות עשה בתורת סומא].

ולזה לא הזכיר הש"ס ענין מצוה בכלל בסוגיא זו, וגם רש"י לא הוסיף פרט זה בכל פירושו במשך הסוגיא, שבאמת אין כאן סוגיא של מצות הלואה כלל, אלא חשבון אחר של עשיית הלואות בלי מחייב של מצוה.

והנה עיין בלשון רש"י על התורה הנ"ל בשם רבי ישמעאל, שכתב וז"ל, וזה משמעו, אם כסף תלוה, את עמי תלוהו ולא לעובד כוכבים, ולאיזה מעמי את העני, ולאיזה עני לאותו שעמך, עכ"ל.

הרי שחילק רש"י בין הנקודה הראשונה ובין אלו שבאו אחריה, שבתחילה מפרש "את עמי תלוהו ולא לעובד כוכבים", פי' שעיקר המצוה הוא ללוות לישראל ולא לנכרי, ואחר כך הוא מוסיף "ולאיזה מעמי את העני, ולאיזה עני לאותו שעמך", פי' שנאמרו פרטים הללו בתורת קדימות, כשעוסקים כבר במצות הלואה לישראל. הרי שבאמת לא נאמרה כאן הלכות קדימה של ישראל לנכרי, שאין צורך ללימוד כזה.

ולפי מהלך זה אין מקום לקושיית סוגיא דידן דהא "פשיטא" דישראל קודם לנכרי, שהרי תחילת הפסוק של "אם כסף תלוה את עמי" לא באה בתורת קדימה כלל, אלא זהו גוף לשון הציווי, והוא בא לקבוע שהמצוה היא להלוות לישראל ולא לנכרי.

אבל בסוגיין אליבא דרבי שמעון שלא נאמרה מצוה בפסוק זה כלל, וכל עניני קדימה ושיקול הדעת למי להלוות כאן הוא במקום שאין מצוה, שההלואה היא בתורת "אם" ולא בתורת ציווי וחיוב כלל, נמצא שגם הא דתניא "עמי ונכרי עמי קודם" הוא קדימה בעלמא ולא הגדרת גוף המצוה, וכן פירש רש"י כאן "עמי ונכרי באין ללוות עמי קודם".

ואז שפיר פריך הש"ס פשיטא שיש להקדים ישראל לנכרי, ושפיר תירץ הש"ס שיש מקום חידוש לומר שגם בלי מצוה עדיף להלוות לישראל בלי רבית מלהלוות לנכרי עם רבית, וכדאי לוותר על הריוח הממוני כדי להרבות ריעות בין אחינו בני ישראל. [וגם מסתבר שהצד להלוות לנכרי עם רבית, היינו רק ברבית כפי השוק, שאז עדיין יש כאן מעשה חסד לנכרי זה, בלי החסרון של "לא תחנם" לתת להם מתנות.]

ומעתה נראה לומר עוד, שהחשבון של קדימה בהלואה שאין בה מחייב של מצות צדקה ומצות הלואה, מוגדר לפי מדות המלוה [או הסרסור העוזר ללוה] ולא לפי צורך הלוה, שיש לו למלוה להעדיף אופנים של הלואה העוזרים לו בעבודת המדות, להיות נושא בעול עם חבירו ולב טוב ושכן טוב וחבר טוב וכדומה.

ועיין בספר מרבה תורה (פרשת וירא) שהארכתי להוכיח, שהכרעת תלמוד בבלי אינה כדעת רבי חמא ברבי חנינא במסכת סוטה (יד.) שהמחייב של ביקור חולים והכנסת אורחים וניחום אבלים הוא מצד הליכה בדרכיו של הקב"ה, אלא מצד אהבת רעים כמו שפסק הרמב"ם בסוף הלכות אבל, וזה מיוסד על שיטת ריש לקיש ושיטת רב יהודה אמר רב בכמה סוגיות, יעו"ש.

וכאן נראה שיש חילוק במעשה חסד אחד בין כשהוא נעשה מחמת מצות התורה, ובין כשהוא נעשה מצד מדות טובות בלי חיוב מצוה, שאם מצד המצוה מגדירים את המחייב מצד הנצרך, שהצורך שלו מחייב מתנות והלואות, אבל אם מצד המדות אז מגדירים את המעורר מצד הנותן, שהוא ילך בדרכי הקב"ה וישלים את עצמו במדות טובות.

וזהו יסוד המחלוקת בין רבי ישמעאל בעל המכילתא ובין רבי שמעון [אליבא דרבי עקיבא] בהבנת פסוק זה, שלפי רבי ישמעאל יש כאן פסוק של מצות הלואה השייכת למצות צדקה, ואם כן הכל מוגדר לפי צורך המקבל, ולרבי שמעון הרי פסוק זה שייך למדות טובות וגמילות חסדים בלי מחייב של מצוה, וזה מוגדר לפי עבודת המדות של הנותן ההולך בדרכיו של מקום.

והנה הך סברא של קדימת עניי עירך לעניי עיר אחרת, ששמענו גם בסוגיא דלעיל לגבי דרשת "פתח תפתח", הוא מצד שהצורך של בני העיר מחייב יותר, שזה חלק מהאחריות של הצטרפות וברית עם אנשים אחרים לבנות עיר ולדור ביחד, שצריכים לדאוג שלא ימותו אנשי העיר ברעב ושלא יהיה אחד מצליח על חשבון שכיניו.

ולזה מצאנו בסוגיא דלעיל, שאם נאמר "פתח" ולא נאמר "תפתח", אז הייתי אומר שאין מצות צדקה אלא בעניי עירך, שזו סברא במצוה של צדקה, שהצורך של הנצרך הוא המחייב של המצוה, ויש צד לומר שרק צורך של אנשי העיר מחייב ולא צורך של אחד בסוף העולם.

ואמנם אין סברא של קדימת בני משפחתו בהלכות צדקה, שהאדם נולד לתוך המשפחה ואין כאן ברית ואחריות כמו שיש בישיבה בתוך העיר. ומיושב בזה למה לא אסיק אדעתין לומר "פתח" היינו עניי משפחתך "תפתח" היינו עניי עירך, כמו שתמהנו בלילה, שבאמת מצד מצות צדקה אין חשבון של קדימה לאנשי משפחה כלל, ורק אצל עניי עירך יש סברא לומר שזו היא כל מצות צדקה.

ולזה גם כשדורש רבי ישמעאל במכילתא את הכתוב "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", יש לו קדימה של עניים לעשירים וקדימה של עניי עירך לעניי עיר אחרת, אבל אין קדימה לעניי משפחתך, וכגירסת רש"י על התורה הנ"ל.

ומיושב בזה למה בברייתא דידן צריכים פסוק להקדים עניי עירך לעניי עיר אחרת, אף על פי שבמצות צדקה הרי זו סברא כל כך חזקה עד שהיה מקום להסיק לעיל (לא:) שכל המצוה של נתינת צדקה היא דוקא לעניי עירך.

ולהנ"ל מבואר, דהכא לאו מטעם מצוה וצורך המקבל קאתינן עלה, אלא מצד גמילות חסד ומדות טובות של הנותן, ובזה אין הדבר ברור אם יש להקדים עניי עירך, ואתא קרא להשמיענו שגם מצד המדות יש קדימה לעניי עירך.

ואמנם יש קדימה בהלכות הלואה שאינה של מצוה, לעניי משפחה לפני עניי העיר. והיינו משום שאם מגדירים מצד מדות של הנותן, יש כאן מחייב חדש על פי הסוגיא במסכת יבמות (סב:,סג.), ת"ר האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה וכו', עליו הכתוב אומר (ירמיה לא) "וידעת כי שלום אהלך", האוהב את שכיניו והמקרב את קרוביו וכו' והמלוה סלע לעני בשעת דחקו, עליו הכתוב אומר (ישעיה נח) "אז תקרא וד' יענה תשוע ויאמר הנני", ע"כ.

ומפרש שם רש"י וז"ל, אז תקרא. לעיל מיניה כתיב "כי תראה ערום וכסיתו", היינו דוחק העני, "ומבשרך לא תתעלם" היינו אוהב את שכניו שהן כקרוביו, ומקרב את קרוביו וכו', עכ"ל.

הרי שיש כאן עבודה של מדות טובות והשלמת האדם כחבר טוב וכשכן טוב וכמי שדבק בהקב"ה ובמדותיו, ונכלל בזה ענין אהבת שכנים וקירוב וקרובים וגם ענין של הלואה לעני, ואינו במשמע שזו מצוה גמורה של הלואה, שהרי שאר הענינים שבברייתא זו הם עניני מדות ודביקות כנ"ל.

ומבואר למה יש להקדים עניי משפחתך לגבי הלואה שאינה של מצוה, והוא משום מדה של המקרב את קרוביו, ולמה יש להקדים עניי עירך להלואה כזו, משום מדה של האוהב את שכיניו, ושניהם נכללים במה שנאמר "ומבשרך לא תתעלם", ואז יזכה לקרבת אלקים והוא יקרא וד' יענה ויאמר לו הנני.

וזהו שהגדיר רש"י בסוגיין את ענין הדרשה של קדימת ענייך וקדימת עניי עירך, שהוא נלמד ממה שנאמר "עמך", שעושים כן לא מחמת אחריות לעיר ולנצרכים, שהרי כבר יצא ידי מצותו בזה [או שאינו חייב כמו רב יוסף], אלא שהוא עושה כן מצד מדות טובות, להיטיב לאלו שהם "עמך" בגדר אוהב את שכיניו ומקרב את קרוביו, ודוק.

ונחזור בזה להערת מע"כ הפונה קדימה, מה זה שכפל רש"י את דבריו לפרש שלשון "ענייך" היינו קרובין וממשפחתך, ולפי דברינו הרי הדברים מבוארים בטוב טעם ודעת ומדוקדקים כפתור ופרח, שסיבת הקדימה לעניי משפחתך, קדימה שלא שמענו במצות צדקה, היא מצד מדה של מקרב את קרוביו.

ולא עוד אלא שגם קדימת עניי עירך לעניי עיר אחרת לגבי הלכה [או הנהגה] זו, היא מחמת מדה של אוהב את שכיניו, וזה נלמד ממה שנאמר "ומבשרך לא תתעלם", ואין זה תלוי בדין עניי עירך ששמענו לגבי מצות צדקה.

וזהו שהזכיר רש"י "קרובין" וגם "ממשפחתך", שדין זה שייך בבני משפחה אבל יסודו הוא ממדה של מקרב את קרוביו, שהיא מדה של לב טוב ואהבת הבריות ודבקות במדותיו של הקב"ה, ואמנם גם שכנים הם כקרובים לגבי מדה זו, ולזה צריכים להוסיף שקרובים שהם גם משפחתך קודמים לקרובים שאינם משפחתך.

ואולי מטעם זה העתיק רש"י בדיבור המתחיל "ענייך ועניי עירך" אף על פי שלא ביאר אלא ענייך, כדי להורות שההתעוררות לשניהם היא מצד אותה ברייתא של שכנים וקרובים, ואותו פסוק של "ומבשרך לא תתעלם", אלא שקרובי משפחתך הם יותר "עמך" משכיניך בני העיר.

ומה שהביא מע"כ בשם החפץ חיים, שיש ללמוד מכאן שבני משפחה בעיר אחרת קודמים לעניי עירך, מסתבר טובא לפי הנ"ל, שיש כאן קדימה של מקרב את קרוביו לאוהב את שכיניו, כיון ששניהם נלמדים מאותו פסוק של "ומבשרך לא תתעלם", רק שבני משפחה הם קרובים ממש ושכנים הם מעין קרובים, ובודאי שקרובים קודמים לשכנים שהם רק "כקרובים", [ומה שנאמר בספר משלי (כז:י) "טוב שכן קרוב מאח רחוק" הוא על דרך ההפלגה, לומר שלפעמים שכן מתקרב ואח מתרחק, ועיין בפירוש רש"י שם], ודברי החפץ חיים מבוארים בעזה"י.

*

אלא שיש לטעון נגד כל זה ממה שלמדנו במדרש ספרי פרשת ראה, שלפני שנאמר (טו:ח) "כי פתח תפתח וגו' והעבט תעביטנו וגו'", נאמר (טו:ז) "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ד' אלקיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון", ואיתא בספרי, "אביון" תאב קודם, "אחיך" זה אחיך מאביך וכו' קודם לאחיך מאמך, "באחת שעריך" יושבי עריך קודמים ליושבי עיר אחרת וכו', ע"כ. וכן הביא רש"י על התורה.

הרי שגם במצות צדקה עצמה בספרי של רבי שמעון, מביא קדימות של קרובים לפני עניי עירך, ואפילו עושה קדימות בין הקרובים להקדים אח מן האב לפני אח מן האם, וזה נגד דברינו הנ"ל שקדימות הללו אינן אלא בהלואה שאינה של מצוה.

אמנם באמת לא עלינו תלונותיכם אלא על הגמרא עצמה, דהא לעיל (לא:) מפורש שדורשים "פתח תפתח" שלא רק בעניי עירך יש מצות צדקה אלא גם בעניי עיר אחרת, ותימה, הא כבר דרשינן בפסוק שלפניו את כל הסדר של קרובים לפני עניי העיר ועניי העיר לפני עניי עיר אחרת, וצע"ג.

אלא על כרחך דעת תלמוד בבלי היא, שאין דורשים את הפסוק הקודם לענין זה כלל, ואחרי אותו פסוק אנו חושבים אולי אין צדקה אלא בעניי עירך, ולשון "באחת שעריך" הוא דוקא, עד שנאמר "תפתח" לרבות עניי כל העולם. וש"ס שלנו דוחה אותה ברייתא כיחידאה, ואין זו דעת סתמא דספרי ואין זו דעת רבי שמעון.

ויש להוכיח כן בסוגיא דלעיל שם מצד אחר, דהא מסקינן שאין רבי שמעון דורש "תעביטנו" לרבות הלואה לעשיר, אלא "דברה תורה כלשון בני אדם". והקשו התוס' דהא אין רבי שמעון סובר כן בכל המקומות, ותירצו דהכא שאני כיון שנאמר "והעבט תעביטנו כדי מחסורו", ומבינים שמי שהוא עשיר ואין לו מחסור אין מצוה להלוותו, עכ"ד.

אלא שאם כן תימה, הא באותו פסוק עצמו נאמר "פתח תפתח", ואטו בסכינא חריפא מפסקא ליה לקרא, והלא אם "העבט תעביטנו" בסוף הפסוק הוא כלשון בני אדם הוא הדין "פתח תפתח" של תחילת הפסוק. ולרבי שמעון קשה, מנין לו לרבות שיש מצות צדקה יותר מעניי עירו, והלא אין לו ריבוי של "תפתח", וצ"ע.

ועל כרחך דלית ליה לרבי שמעון הך סברא כלל, אלא שבנוגע למצות צדקה הכל תלוי מי יותר תאב, ואין עושים שום חשבונות של משפחה ושל עיר, ואין צורך לשום רבוי בענין זה, דליכא הוה אמינא לומר שאין צדקה אלא בעניי עירך.

ועל כל פנים אם כל זה נכון, נמצאת שיטת רש"י להלכה שונה משיטת הרמב"ם ודעימיה, דלמסקנא יש לנו לפסוק כרבי שמעון ולומר שאין מצות הלואה נלמדת מלשון "אם כסף תלוה" בספר שמות בכלל, אלא מלשון "העבט תעביטנו" בספר דברים, ובמקום מצוה ליכא קדימה של עניי עירך בכלל, אלא כל התאב קודם, וקדימות של קרובים ושכנים שייכות רק בהלואה שאינה של מצוה, ועיין היטב בכל זה.

י. ד. ה.