ערב חג הסוכות תשע"ז

לכבוד ידידי הרב המתמיד והמעמיק הר"ר שמואל דוד בערקאוויטש נר"ו,

א) נראה שכל זה תלוי בסתירה אחרת שהיא גדולה ויסודית, והיא בביאורי רש"י לשיטה הסוברת "שינוי במקומו עומד", שהרי בסוגיין פירש וז"ל, שינוי במקומו עומד. אף על גב דאישתני לא נפיק מרשות בעלים: עכ"ל.

משמע מדבריו שיש קצת ניתוק וחולשה בבעלות הנגנב על ידי השינוי, גם להך מאן דאמר, רק דמכל מקום אין זה מפקיע את רשותו לגמרי, ומרשות בעלים מיהא לא נפיק. ומדוקדק לשון הגמרא "שינוי במקומו עומדת ולא קני", שיש שינוי והשפעה על מצב הבעלות, אבל אינו עושה קנין ממש.

אמנם להלן שם פירש רש"י וז"ל, במקומו עומד. אין זז מרשות בעלים הראשונים ואפילו נשתנה: עכ"ל. הרי שהוא מקפיד שם להדגיש שהחפץ לא זז כלל מרשות בעלים, ומשמע שאין כח בשינויים להשפיע כלל על עניני בעלות לפי שיטה זו, והיא סתירה גדולה וצ"ע.

ב) אלא שהדברים מבוארים מתוך הסוגיא, דהא בסוגיא דידן פרכינן אדרבי אילעא דסבירא ליה שינוי קונה, מברייתא דתניא שמשלם ארבעה וחמשה כשעת הגניבה, ועל זה הוא מתרץ "הא מני בית שמאי היא". כלומר, יסוד תירוצו הוא שאין להקשות מברייתא זאת, דהא אתיא כבית שמאי, והרי בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה.

ואמנם בסוגיא דלקמן אמר אביי שאין זאת שיטה נדחית של בית שמאי נגד בית הלל, דהא איכא תנאי טובא דסברי כוותייהו, רבי שמעון בן יהודה ורבי אליעזר בן יעקב ורבי שמעון בן אלעזר ורבי ישמעאל, ובגמרא שם (צד.) איתא, אמר ליה רב פפא לאביי איכפל כל הני תנאי לאשמועינן כבית שמאי, אמר ליה הכי קאמרי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה, ע"כ.

ולזה נקט רש"י, שהחילוק הוא בגוף ההבנה של "שינוי במקומו עומד", דהא בסוגיא דידן חזינן שדנים בענין שינוי ביחד עם דין יאוש, והיינו שיש צד דמיון ביניהם, שהשינוי פועל ניתוק וחולשה בשליטת רשות בעלים, כיון שהחפץ מתפעל ומושפע באופנים שאינם תחת שליטת הבעלים, ויד בעלים רופפת ומתנוונת, וזה דומה ליאוש כשהבעלים מפסידים הרגשת השליטה בחפץ זה.

ושפיר נקט רבי אילעא שדעת יחיד היא לומר שאין שינוי הגוף שובר את רשותם של הבעלים, שבית הלל סוברים שהשינוי פועל ניתוק גמור של בעלות ושליטה, ובית שמאי סוברים שאף על פי שיש צד ניתוק, מכל מקום מרשות בעלים לא נפיק.

אבל להלן נקטה הסוגיא אליבא דאביי, שיסוד הקנין של שינוי אינו מחמת חולשה בשליטת הבעלים במצבו של החפץ, אלא שנתחדש דין האומר שאין זה אותו חפץ, והוא נשתנה להיות חפץ אחר, וממילא הרי חפץ חדש זה שייך לרשות אחרת אם לא נעשה השינוי בשעה שהיה החפץ תחת רשות גמורה של הבעלים.

ואם כן השיטה הסוברת "שינוי במקומו עומד", איננה שיטה המקבלת את היסוד של שינוי וממעט את תוקפו, אלא הרי היא שיטה החולקת על כל היסוד החדש הזה ואומרת שאין שינוי הגוף של החפץ משפיע על ענין בעלות כלל, ולא זז החפץ מרשות בעלים, ושפיר פירש רש"י בשתי הסוגיות.

ולפי זה הרי קנין שינוי באותה סוגיא אינו דומה ליאוש כלל, ואינו בנוי על חלישות הבעלות על ידי חוסר כח ושליטה על החפץ, אלא על ידי החלפת מהות החפץ והפקעת הדינים החלים עליו בשמו ובמצבו הקודם. ויש הרבה מקום לחלוק על זה, ונקט אביי שבאמת יש כמה וכמה תנאים החולקים.

ג) אלא שקשה על כל זה, הרי שתי הסוגיות מביאות מקור לשיטה של "שינוי במקומו עומד", מברייתא דבית שמאי לגבי אתנן, שגם חטין ועשאן סולת אסורים מדין אתנן, ובית הלל חולקים ומתירים את הסולת מדין שינוי. וקשה, איך יתכן לפרש שהסוגיות חלוקות ביסוד קנין שינוי, אם שתיהן מודות שיש להתיר אתנן על ידי שינוי לבית הלל.

וצריך לומר דאין הכי נמי, בזה עצמו נחלקו הסוגיות, דסוגיא קמא נקטה שהיתר אתנן של בית הלל בחטין ועשאן סולת הוא מחמת חלישות בעלות, וסוגיא בתרא נקטה שהיתר זה בנוי על הפקעת הבעלות על ידי שאותו חפץ אין כאן וחפץ חדש בא במקומו.

וביאור הדבר, שהרי יש לחקור בגדר פסול אתנן, אם זה תלוי בממונות של החפץ, דכיון שהזונה זכתה לבעלות שלה בחפץ זה על ידי אתנן של זנות, נקטינן שאין לקחת ממון של זנות ולעשות ממנו הקדש, ואין זכייה ובעלות כזאת יכולה ליצור ממונות של הקדש. או דילמא, שנתחדש כאן שם פסול של "אתנן" בדומה לשם "מוקצה" או שאר שמות הפוסלים למזבח.

ובמסכת תמורה (כח.) תנן להו ביחד, כל האסורין לגבי מזבח אוסרין בכל שהן, הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן ומחיר והכלאים והטרפה ויוצא דופן וכו', ע"כ.

ונפקא מינה בחקירה זאת, במקדיש אתנן שלא למזבח, שהרי הפסולים התלויים בממונות הרי הם פוסלים בממונות של הקדש, וזה נקרא פסול "קרבן", שאין האדם יכול להקריב לצורך קדושה מממון כזה, ועיין בחידושים למסכת חגיגה (ו.) בסוגיא של שיעור מעה כסף לקרבן, שהארכנו ביסוד זה, שחלק ממעשה הקרבה הוא להוציא ממון שלו לצורך גבוה.

ואם מפרשים שגדר שינוי להתיר אתנן הוא מחמת הממונות שבו, שהבעלות שקיבלה על ידי פרעון האתנן נחלשה על ידי השינויים, ועכשיו הרי היא זוכה מחדש ואין כאן ממונות של אתנן, אם כן נקטינן שיש כאן פסול קרבן התלוי בממונות, ושפיר פירש רש"י בסוגיא קמא שאתנן פסול "לקרבן".

אבל אם גדר ההיתר הוא משום שאותו חפץ שקיבלה אינו נמצא כאן, ומה שיש בידיה נידון כחפץ חדש, על כרחך שדין זה תלוי בשם איסור ופסול של "אתנן", ושינוי החפץ לחפץ חדש מפקיע אותו שם מן החפץ.

ופסול כזה התלוי בשם איסור ופסול, הוא פסול של "מזבח", שאינו תלוי בחוסר ראויות להיות ממון הקדש אלא בפסול מיוחד שחל על החפצא, והוא תלוי בשם "אתנן" שחל עליו בשעת הקנין, ואם פקע שם זה פקע פסולו. והיינו שפירש רש"י להלן בסוגיא בתרא, שדין אתנן הוא פסול "מזבח" ולא נקט פסול קרבן.

ד) ועיין במסכת עבודה זרה (מו:) שאומר רבא שאתנן אסור במחובר לגבוה, ועל כרחך שאין זה פסול מזבח אלא פסול בכל הלכות ממון הקדש, וכן פירש רש"י שם וז"ל, אסור במחובר לגבוה. ואפילו למכשירי קרבן, דכתיב "בית ד'" דמשמע אפילו לבנין הבית וכו', עכ"ל.

ואחר כך הרי הסוגיא שם רוצה ללמוד מקל וחומר שאתנן מותר במחובר, והתם איתא, ואי משום "בית ד' אלקיך" פרט לפרה וכו' דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים לרבות את הריקועים וכו', ע"כ. ומפרש רש"י וז"ל, ואי משום בית ד'. ובעית למימר דבית הוי מחובר וכו' שאם נתן לה בית באתננה אסור להקדישו לצורך בנין הבית: עכ"ל.

הרי שדעת רבא בסוגיא שם היא, שדורשים ממה שנאמר "בית ד'" שאין מקבלים אתנן אפילו לבנין הבית, וגם יש צד לדרוש שאם נתן בית באתננה אסור, וכל זה סותר לדברי רש"י בבבא קמא בסוגיא דלהלן שפירש שאתנן פסול "למזבח", וצ"ע.

ולפי דברינו מבואר, שדבר זה עצמו שנוי במחלוקת בין האמוראים והסוגיות, דסוגיא קמא דמסכת בבא קמא נקטה שאתנן הוא פסול קרבן, וגם מכשירי קרבן בכלל זה, והיינו משום שהפסול הוא מצד הממונות שבו, שתשלום עבירה הוא מקור הזכייה והבעלות של הזונה לתת את החפץ להקדש. וסוגיא דעבידה זרה שם לפי דעת רבא, היא כסוגיא קמא דהכא.

אבל סוגיא דלהלן במכילתין לפי אביי נקטה, שאין פסול אתנן אלא למזבח עצמו, שנתחדש כאן שם "אתנן" הפוסל לגבי מזבח, ושפיר נחלקו האמוראים והסוגיות בהך מילתא גופא.

ומעתה מדוקדק היטב פירושו של רש"י לגבי גוריון מאספורק, שבסוגיא קמא לא פירש כלל, אבל בסוגיא בתרא כתב "מאספורק" שם מקום. והחילוק מבואר, שהרי בסוגיין מביא הש"ס דברי גוריון מאספורק כדבר ברור ומוסכם לכל הדעות, ואין טעם לעמוד על שמו ושם עירו.

אבל להלן שם נקט הש"ס שיש הרבה תנאים החולקים על דבריו, והם אומרים "לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה", ואם כן יש כאן ריעותא על סמכותו, שאין סומכים על עדותו לחלוטין, ולזה הדגיש רש"י שכיון שלא היה גוריון בין התנאים העיקריים ובא ממקום רחוק וקטן, אין כולם מסכימים לדבריו, ודוק.